"האובססיה שלנו לצבירת נכסים אינה קשורה כל כך לרצונות האישיים שלנו, כפי שהיא קשורה לסירובינו להסכים לכך, שיהיה לנו פחות ממה שיש לאחרים"
(הרב בנימין בלך).
אחת המידות הרעות אותן מגנה התורה היא מידת הקנאה. מהי קנאה?
יצר, תאווה לתחרות, צרות עין ברכושו, מעמדו, מעלתו, הצלחתו של האחר. רצון להשיג את הגשמיות שיש לאחר ויותר ממה שיש לו: את ממונו ויותר של החבר, בית גדול ויקר יותר, מכונית חדישה ומפוארת יותר, מעמד חברתי גבוה יותר ועל זאת הדרך. על מידה זו צוותה התורה- "לא תחמד בית רעך, לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו כל אשר לרעך" (שמות כ, יד).
אמרו חז"ל – "רבי אליעזר הקפר אומר: הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (פרקי אבות, ד). רבותינו ראו בקנאה תכונה המביאה על האדם יסוריי נפש קשים מנשוא ואמרו: "מאה מיתות ולא קנאה אחת" (דברים רבה, ט).
הסיפור הראשון בתנ"ך, בו מופיעה הקנאה, הוא סיפורם של קין והבל אשר הסתיים באסון- "ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. ואל קין ומנחתו לא שעה ויחר לקין מאוד ויפלו פניו... ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו..." (בראשית ד, ד-ה). בתנ"ך סיפורים נוספים בהם הקנאה מהווה מוטיב מפתח בעלילה – הייתה זו קנאתה של רחל בלאה כי הייתה עקרה ולאחותה בנים-
"ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב ותקנה רחל באחתה" (בראשית ל, א), הייתה זו קנאתם של בני יעקב ביוסף על היחס המועדף שזכה לקבל מאביהם (כותונת הפסים)- "וישראל אהב את יוסף מכל בניו... ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו... ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר" (בראשית לז, ג-ד, יא). קנאה זו הובילה לבסוף להשלכתו של יוסף לבור, מכירתו לישמעאלים וביום טריפתו בידי חיה רעה. על קנאה זו נכתב בגמרא- "אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת דף י ע"ב). סיפור נוסף אותו ניתן לציין הוא קנאתו של שאול בדוד, בגינה ביקש להורגו. הגמרא במסכת סוטה מציינת- "הנותן עינו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנין לו ומה שבידו נוטלין הימנו" (סוטה ט, ע"א).
ועוד נאמר בגמרא על גורלו של הקנאי – "גמלא אזל למבעי קרני אודני דהוו ליה גזיין מניה "= הלך הגמל לבקש קרניים ואזניו שהיו לו גזזו לו.
(מסכת סנהדרין ק"ו, ע"א).
ובמסכת חגיגה – "תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת" (שם, י"ז).
ושלמה המלך ע"ה היה אומר- " ועיני האדם לא תשבענה..." (משלי כ"ז,כ).
ובאיוב- " ... ופתה תמית קנאה..." (שם, ה, כ).
הרב יוסף חיים- "הבן איש חי" כותב בספרו – "קאנון א נסא" ("חוקי הנשים") בנושא כר"מ : "צריכה האישה להיות שמחה בחלקה ותסיר הקנאה מליבה. ואישה שתתן עיניה בממון חברתה, או במלבושיה, או בחפציה, אישה זו לא תהא מרוצית, והרבה תצטער בחייה וכל חייה תראה עצמה רעבה. ומרב קנאתה, כל אשר תקנה, תחשב עצמה ריקה, היות ותתאווה משל זה וזה, ולא יעלה בידה..." (שם, פרק תשעה עשר).
באחד מסיפורי העם העוסקים בנושא מסופר כר"מ:
מעשה בעני אחד מטופל, אשר בעמל רב הביא לחם לביתו, ויש אשר לא השתכר מאומה וילינו הוא עם אשתו וילדיו ללא ארוחה. לרוע מזלו ולמרבה המצוקה היה גבן ובשל כך סבל הרבה, כי היו כאלו שהשתמטו מלתת לו עבודה בעבור חטוטרתו. באחד הימים לא השתכר פרוטה וכמובן לנו הוא ובני ביתו בלילה ההוא ללא ארוחה. כך היה גם ביום השני. ביום השלישי, משראה כי לא השתכר מאומה, החליט שלא לשוב לביתו כדי לא לראות ברעת אשתו ובניו, בגוועם ברעב. ובעיר בית מרחץ ישן ועזוב ומוכה שדים. נכנס האיש לבית המרחץ וילן שם. בלילה התאספו כל השדים כדרכם ויקומו לשחוק ולרקד כמנהגם. פתאום הבחינו בעני הגיבן שוכב בפינת הבית והחליטו לשחק בו ככדור, בשל גבנונו. השליכו אותו זה לזה וקלעו אותו מכף האחד לכף השני, שחקו כל הלילה ועם עלות השחר פסקו. ויאמרו השדים איש לרעהו: הנה שחקנו בעני הרעב ונעלוז כל הלילה, הבה ונגמלנו טובה ונסיר את גבנונו מעליו. ויעשו כן ויהי בבקר ויצא העני משם בקומה זקופה, בלי הגבנון. שמח האיש מאוד, השתכר ושב לביתו עמוס מזון לעייפה. אכלו בני הבית לשבעה ותחי רוחם. ולעני ההוא שכן עשיר, אשר גם הוא גיבן. שמע השכן את סיפורו של האיש וימהר גם הוא לבית המרחץ העזוב, כדי שיסירו השדים גם את גבנונו שלו. לן במקום ובלילה הבחינו בו השדים וישחקו גם בו ככדור. ובעצת אחד השדים, לקחו אלו את גבנון העני, שנלקח ממנו והיה מוטל בחדר ושמו אותו על גב העשיר- כך שהתקינו לעשיר שני גבנונים וכך שב לביתו. התאווה לאבד גבנונו, כשכנו העני, ולבסוף הוצמדו לו שני גבנונים. סוף הסיפור.
הקנאה מעבירה את האדם על דעתו, הוא מתאווה למה שאינו שייך לו, בטלה שמחתו על מה שיש לו והוא משקיע את כל מרצו, ממונו וזמנו בניסיון להשיג את שראה אצל האחר או אף יותר מזה. תאוותו אינה יודעת שובע וע"מ למלא אותה הוא נאלץ, לעיתים, לנקוט בפעולות ומעשים פסולים, כמו הטלת צרות עין או "עין רעה" ברעהו וברכושו, עד כדי פגיעה ממשית וגרימת נזק לאחרון ולו רק כדי לבטל את "הפער" הקיים "לרעתו", בינו לבין חברו. הקנאה משחיתה את האדם ומידותיו, מתישה את כוחותיו במרדף חסר תוחלת, שמרחיק אותו מן העיקר, החשוב, והחיוני בחיים אליי התפל, השטחי, המתכלה והזמני- ממון, רכוש, תאווה וכבוד. היא תותיר את האדם עם מפח נפש, תסכול ושנאת חינם יוקדת כלפי נשוא הקנאה.
כפי שאמר לי פעם אחד ממנהלי במקום העבודה- "אם יציץ האדם כל יום לעבר חצרו של שכנו ויאמר כי הדשא של האחרון ירוק יותר מהדשא שלו, סופו שאכן הדשא שלו יצהיב..".
הקנאה היא תאווה טבעית אצל האדם. אך ניתן לשלוט בה ולנתבה לתחומים חיוביים, לתחום הרוחניות ולימוד התורה, כפי שאמרו חז"ל: "קנאת סופרים תרבה חכמה" (גמרא מסכת בבא בתרא כ"א, ע"א) - בקנאה כזו יצר התחרות דוחף את האדם ללמוד כדי להגיע לדרגת חכמתו או השכלתו של האחר ואף לעלות עליה. כאן, הקנאה במהותה הינה תכונה טובה ותורמת ועל כן יש לעודדה.
טוב לו לאדם כי יקיים את מצוות תורתנו ויחתור להסתפקות במועט, לשמחה על אשר יש בחלקו, לצניעות ולהכרת הטוב על מה, שנתן לו האל, ברב חסדיו, בעולם הזה (אישה, ילדים, משפחה, בית וכיוצא בזה). יעשה ככל שרק יוכל להתרחק ממידת הקנאה הרעה, מתוך הבנת הנזק הטמון בחובה, לו עצמו ולחברה בה הוא חי.
מתוך ספרו של מרדכי חייט- "תפארת בנים אבותם"
לע"נ ג'וליט בת לולו יצחקי ז"ל
