כל הצרות, הטרדות, הקשיים, האסונות המלווים את עם ישראל מאז חורבן בית המקדש יסודם במצב הרוחני השפל של העם היהודי, מהסתר הפנים, מחסרונה של קרבת השם. משחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, אבדה נבואה מקרבנו, חסרה התורה בתפארתה, קשה מחילת עוונותינו (אין מקדש, אין כוהנים ואין קרבנות לכפר). בית ראשון נחרב לפני כאלפיים וחמש מאות שנים (בשנת ג'של"ח) בידי ממלכת בבל.
מה ארע בחורבן, אשר משליך עד ימינו אנו?

רקע

אחרי ימיו של שלמה המלך, בזמן בנו- רחבעם התפצלה ממלכת ישראל ליהודה וישראל. ירבעם בן נבט קיבל את המלוכה על ישראל ורחבעם מלך על יהודה. 
כמאה וחמישים שנים לפני חורבן בית ראשון החלה גלותם של עשרת השבטים.  גלות זו בוצעה בשלושה שלבים:
שלב ראשון- בימי פקח בן רמליהו מלך ישראל. הגלה תגלת פלאסר השלישי מלך אשור מספר ישובים בשבט נפתלי אשורה.
.
שלב שני- עשו בני ישראל הרע בעיני ה' ולא למדו הלקח מן הגלות הראשונה העיר ה' את אשור בשנית. הפעם הוגלו שבט ראובן, גד וחצי מנשה.
.
שלב שלישי- המשיכו ישראל לעשות הרע בעיני ה' וגלתה כל שארית שבטי ישראל. בא"י נותרו רק שבטי יהודה ובנימין ועליהם מלך חזקיהו- מלך צדיק אשר חיזק דורו וקרבם לה'.

גם את ממלכת יהודה ניסו מלכי אשור לכבוש. שנים לאחר גלות עשרת השבטים יצא סנחריב לכבוש גם את ירושלים. בשל צדיקותו של חזקיהו הוכה צבא סנחריב ע"י מלאך ה' - 185000 חיילים אשורים מתו והמצור על ירושלים הוסר.

אחרי פטירתו של חזקיהו עלה לשלטון ביהודה בנו- מנשה. זה עשה הרע בעיני ה' אם כי בערוב ימיו עשה תשובה. (הוגלה לאשור, עשה תשובה וחזר למלוך).
 

אמון בנו של מנשה מלך ביהודה. עשה הרע בעיני ה'. עבדיו קשרו קשר כנגדו והמליכו את בנו יאשיהו תחתיו.
 

מלך צדיק היה יאשיהו – בימיו הוא טיהר את כל יהודה מע"ז (השמיד פסלים, במות ואף את עצמות כהני ע"ז הוציא מקבריהם ושרף), אם כי בני דורו עדיין היו נאמנים לע"ז. ע"פ רבותינו הוא גנז את ארון העדות, מטה אהרון, צנצנת המן ושמן המשחה במקום מסתור מחשש שיפלו בידי הגויים. בעת שיצא פרעה נכה מלך מצרים להלחם בבבל (מעצמה חדשה שעלתה תוך שדחקה את אשור) קיבל החלטה שגויה ויצא לחסום לפרעה את הדרך - במלחמה זו הובס ונהרג.
  

אחרי יאשיהו מלך בנו- יהואחז, אולם הודח בידי פרעה כשלושה חודשים לאחר מכן ובמקומו הומלך אחיו- יהויקים. זה האחרון שב לדרך חטאה. בשנה השלישית למלכותו עלה נבוכדנאצר לשלטון בבבל. זה כבש והחריב את ממלכת אשור. הגמרא במסכת סנהדרין צ"ו ע"א מספרת כי בצעירותו שימש נבוכדנאצר כסופר אישי של המלך- מרודך בלאדן. באחד הימים שלח מרודך אגרת למלך חזקיהו כשזה החלים ממחלתו . מי שניסח המכתב היה אחד הסופרים הזוטרים. בסוף המכתב, בסייפא שלו נכתב - "שלום לאלוקים הגדול?" כשהגיע נבוכדנאצר לארמון ושמע מה נכתב באגרת התקומם על כך שנדחק מקומו של ה' אחרון. הוא רץ ארבע פסיעות אחרי השליחים שנשלחו להפיץ האיגרת ע"מ לקבלה ולתקנה כפי שרצה. אומרים חז"ל כי בזכות ארבע פסיעות אלו זכה לגדולה ומלכותו התפשטה על כל העולם. אם לא היה מלאך גבריאל עוצר אותו הייתה ניתנת לו הרשות לכלות את שארית ישראל

בשנה החמישית למלכות יהויקים יצא נבוכדנאצר למלחמה נגד יהודה וכבש את מלכות יהויקים. למרות כך המשיך האחרון להקשות עורפו. בשנה התשיעית למלכותו החליט למרוד בנבוכדנאצר. בשנה האחד עשרה למלכותו עלה נבוכדנאצר על ירושלים ודכה את המרד. הוא אסר את יהויקים בנחושתיים וזה מת בכלאו.
 

לאחר מותו של יהויקים המליך מלך בבל תחתיו את יהויכין בנו. שלושה חודשים ועשרה ימים בלבד מלך יכניה ולאחריהם הוגלה בבלה. יחד עימו הוגלו- כל השרים, החכמים וגיבורי החיל שביהודה. ביהודה נותרת דלת העם.

על שארית הפליטה המליך נבוכדנאצר את מתניה בנו של יאשיהו, אשר שינה שמו ל- צדקיהו. מלך בבל השביע את צדקיהו לבל ימרוד בו. מלכותו כללה גם שליטה על עמי האזור- אדום, מואב, בני עמון ועוד.
צדיק היה צדקיהו אך חטא אחד עשה ומרד בנבוכדנאצר וגם נתפס בעוון דורו- לא מיחה בחוטאים בני דורו. בני הדור עשו עוונות קשים של- עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. גם נביאי השקר הסתובבו והוליכו שולל את בני דורם. הם יצאו נגד ירמיה, הנביא אשר ניבא נבואות זעם באותו זמן.

מה הייתה ירושלים באותם ימים? התשובה נמצאת במדרשים ובגמרא

בשל בית המקדש והצורך לעלות אליו לפחות פעם בשנה (לעניין מעשרות וקדשים) יהודים רבים קבעו את מושבם בגבולות ירושלים.
בירושלים היו אז 480 בתי כנסיות מלבד המקדש. סביב כל בית כנסת התפתחה לה קהילה על מוסדותיה (כמו בתי מדרש/תלמוד תורה). כשחרב בית המקדש חרבו גם קהילות אלו על מוסדותיהן.
בירושלים היו 24 ככרות מרכזיות. מכל ככר כזו הסתעפו 24 רחובות ראשיים (סה"כ 576 רחובות ראשיים)  ומכל רחוב ראשי הסתעפו 24 רחובות צדדיים (סה"כ 13,824 רחובות צדדיים) ומכל רחוב צדדי הסתעפו 24 סמטאות (סה"כ 331776 סמטאות). בכל סמטא כזו היו 24 חצרות (סה"כ 7,962,624 חצרות) ובכל חצר 24 בתי אב (סה"כ 191,102,976 בתי אב). מכאן אוכלוסייתה של ירושלים הייתה עצומה.
ירושלים הייתה מרכז העצבים של העם היהודי, עיר שוקקת חיים. המדרש אומר כי בכל חצר יצאו ונכנסו ביום כפליים ממספר יוצאי מצרים (1,200,000 איש). מכאן מגיעים לתנועת אנשים יומית בירושלים בכמות עצומה (למעלה מתשע בליון נפש- 13 ספרות).
ע"פ חישוב המתבסס על המדרש מספר הכוהנים בירושלים עמד על – 1,848,000!
לשואל כיצד זה מספרם המוערך של היהודים בירושלים- נאמר כי באותה תקופה היו משיאים את הבנים בגיל 12 ושנה לאחר מכן היה להם ילדים. אם הגיע אדם לגיל 26 היה כבר סבא לנכדים.
מעבר לכך- ירושלים הייתה מרכז החכמה לכל העולם. חכמי הגויים הגיעו אליה לחזות בחכמת בני ירושלים. חכמה זו, שכללה גם חכמת הנסתר, נעלמה עם החורבן.
ועוד- כבוד. כבוד רב ניתן לבני ציון והמדד אז למכובדותו של אדם היה כמות הנדוניה שהיו מעניקים לו בברית הנישואין והירושלמים זכו לכבוד ולנדוניה עשירה.
והאווירה- של שמחה עצומה. אסור היה להצטער בה. אם רצה אדם לחשוב ולהצטער היה יוצא לבניין מיוחד מחוץ לעיר ורק שם היה מצטער.

ייעודו של בית המקדש  
כפרת עוונות ותשובה. אם עבר אדם עבירה היה עושה תשובה. בלב נשבר ודמעות היה לוקח בהמתו לבית המקדש, מביא קורבנו לכהן. הלווים פוצחים בשיר נוגה, הכוהנים שוחטים הקורבן החוטא עומד, סומך את ידו על ראש קרבנו ואמר לעצמו-"כך היה צריך להיעשות עימי, היו צריכים לשחטני לכפרה על מעשי" (הבהמה נשחטת במקומו). לאחר מכן לוקחים הבהמה, מפשיטים עורה והוא אומר לעצמו-"כך היה צריך להיעשות עימי" (ובאה הבהמה במקומו). לאחר מכן היו הכוהנים מקריבים הקורבן על המזבח והוא היה חש כאילו הוא הוקרב על המזבח. ומיד הייתה יוצאת בת קול ואומרת: "וסר עוונך וחטאתך תכופר".
התשובה וכפרת החטאים הייתה מאפשרת ליהודי לחזור למסלול חיים תקין. משאבד בית המקדש איבדנו גם היכולת לכפר על עווננו באופן שתואר ובאים ייסורים על האדם. כמה גדול ונורא אובדן הבית!!!.

חורבנו של בית המקדש הראשון        

המזימה להחריב את בית המקדש נרקמה בראשו של נבוכדנאצר במשך 18 שנים, מאז עלה לשלטון ועד אשר כבש את ירושלים. הוא התיירא מאוד מצעד זה ולכן התעכב. בכל יום, כשעם ישראל חטאו בעוונות קשים של ע"ז, ג"ע וש"ד הייתה יוצאת בת קול וקוראת לנבוכדנאצר- "עבד רע! לך החרב ביתו של אדונך, שכן בניו אינם שומעים לקולו!" הוא חשש שמה מדובר במלכודת ויקרה לו מה שקרא לסבו- סנחריב. גם כשעלה לבסוף בשנה ה 18 עדיין לא אזר אומץ לכך והיו ספקות רבות. כשהגיע לפרשת דרכים ובה הדרך המובילה לירושלים החל קוסם קסמים ומנחש ניחושים האם יצליח בכוונתו. הטיל מעין גורל חיצים אותם ירה לכוונים שונים, זה שירה לכוון ירושלים עלה יפה ומכאן למד רמז כי יעלה בידיו לכבוש את ירושלים. ועוד עשה גורל נטיעות ונטיעה שעשה לשם ירושלים הצליחה וכן עשה גורל נרות ופנסים – נרות שהדליק לירושלים האירו באור חזק וכן עשה גורל ספינות- ספינה שהציף לשם ירושלים שטה וכן השתמש בתרפים (דמות המדברת ע"י כישוף) ולבסוף עשה שימוש בגורל של כבד בעל חי- קוסם הסתכל בכבד וניבא לו ניצחון, ומכל הגורלות הללו למד רמזים נוספים כי יצליח והתחזק.
גם בני עמון ומואב תרמו להחלטה לעלות על ירושלים- כאשר שמעו את נביאי ישראל מנבאים על חורבנה של ירושלים פנו לנבוכדנאצר, סיפרו לו זאת ושכנעוהו לצאת ולהלחם בה.

נבוכדנאצר יצא לאנטיוכיה (עיר על הדרך לירושלים- ממוקמת הייתה בצפון סוריה של היום) שם התמקם. ואילו למלחמה הוא שלח את שר צבאו- נבוזרדאן, אשר הוא האיש אשר בפועל כבש והחריב את ירושלים. חז"ל כתבו כי דמות נבוכדנאצר הייתה חקוקה על מרכבתו של נבוזרדאן שתהיה אימת האדון על עבדו. נבוכדנאצר הורה לשר צבאו שלא לפגוע בנביא ירמיה. הוא צייד את נבוזרדאן בעצות מלחמתיות ושלח אותו לקרב.
מה היה הגורם שדחף את נבוכדנאצר לעלות על ירושלים?
כפי שצוין לעיל- מרד צדקיהו. צדקיהו כשמונה מלך על יהודה התחייב בפני נבוכדנאצר לשמור לו אמונים ולא למרוד בו. הוא נשבע בספר התורה על כך.
צדקיהו מעצמו לא היה מעלה בדעתו למרוד בבבל אך מן השמים שמו בליבו המחשבה למרוד כי עם ישראל באותם ימים השחית דרכו ולא שעה לזעקות הנביאים ותוכחתם.
המדרש מספר כי פעם שביקר צדקיהו את נבוכדנאצר בארמונו (היה מבאי הארמון) ראה אותו אוחז ארנבת חיה, תולש בשרה ואוכל. עשה זאת כדי להגביר אצלו את מידת האכזריות. צדקיהו למעשה הפתיע את נבוכדנאצר וזה השביעו כי לא יספר לאף לא אחד על מה שראה כי חשש מפי הבריות על מעשה זה. צדקיהו עמד בראש חמשת מלכים שמלכו באזור (ראה לעיל) ולא מצא בעיניהם חן, לכן ביקשו להכשילו. פעם כשנפגשו החלו הללו לדבר בגנותו של נבוכדנאצר, מנו חסרונותיו והביעו המסקנה כי נבוכדנאצר לא מתאים למלוכה וכי יש להמליך במקומו את צדקיהו. כאשר החניפו לצדקיהו הושפע מן הדברים, נפל זה בלשונו וסיפר להם את סיפור הארנבת. אלו קפצו על הידיעה כמוצאי שלל ועוד באותו יום שיגרו שליח לנבוכדנאצר לספר לו כי צדקיהו מדבר בגנותו וגילה ברבים את מעשה הארנבת. הציגו הדברים כאילו נתינים נאמנים הם הדואגים לכבודו. ואכן הדברים עשו את שלהם, נבוכדנאצר זעם זעם גדול ובאותו רגע החליט לעלות על ירושלים.
עוד מספר המדרש כי נבוכדנאצר יצא לאנטיוכיה, זימן אליו את חברי הסנהדרין כאשר סבר כי הם שסייעו לצדקיהו להפר שבועתו. הוא ביקש מהם לקרוא בפניו בשפתו את התורה וכאשר הגיעו לפרשת נדרים הפסיקם וטען נגדם שהם אלו שהתירו לצדקיהו לעבור על שבועתו בזה שהפרו לו את נדרו. הוא האשימם כי ידעו מהו הנדר שנדר צדקיהו ועל אף זאת התירו לו הנדר ומרדו במלכות. הוא ציווה להושיבם על הארץ כדי לבזותם ואח"כ הם הועברו לירושלים, שם נקשר שיער ראשם לזנבות סוסים וכך הורצו מירושלים עד לוד כדי להשפילם.

צדקיהו החליט למרוד בנבוכדנאצר ושלח שליחים למלך מצרים בבקשה כי יבוא לעזרו ע"מ להסיר עול בבל ממנו. בתגובה, שלח נבוכדנאצר את נבוזראדן אשר הטיל מצור על ירושלים. היה זה בשנה התשיעית למלוך צדקיהו, בעשרה בטבת (על זה צום העשירי). שלוש שנים צרו הבבלים על ירושלים, אשר בה נתקבצו כל תושבי יהודה ובנימין כאשר שמעו כי הבבלים עומדים לעלות על ארצם.
פרעה נכה קיבל את בקשתו של צדקיהו והחליט להיענות לה. הוא יצא לדרכו עם אניות, חיל גדול וסוסים. כשראו הבבלים את המהלך המצרי הם חששו ממלחמה בשתי חזיתות ולכן נסוגו מירושלים. דבר זה עורר שמחה גדולה בירושלים. אך שמחתם של היהודים הייתה מוקדמת, כפי שעמד ירמיה וניבא/קרא לבני עמו:
"כה אמר ה' אלוקי ישראל, כה תאמרו אל מלך יהודה השלח אתכם אלי לדרשני, הנה חיל פרעה היצא לכם לעזרה שב לארצו ושבו הכשדים ונלחמו על העיר הזאת ולכדוה ושרפוה באש" (ירמיה ל"ז, ז-ח).
נבואתו של ירמיה אשר ניבא את החורבן התממשה. בדרכם של המצרים באניות אל יהודה הציף הקב"ה לפניהם בים נאדות נפוחים כמעין מעי אדם. כאשר ניסו לברר את טיבם של נאדות אלו הסבירו להם "יודעי דבר"/מנחשים כי אלו שלדותיהם של אבות אבותיהם שהוטבעו בידי ישראל בים סוף. מששמעו המצרים כך החליטו לשוב על עקבותיהם תוך שאמרו כי אינם רוצים לסייע לעם אשר הטביע את אבותיהם בים. הבבלים שבו לצור על ירושלים- סביב החומות נבנו סוללות עפר, תילי עפר ו"דייק" (חומת מצור סביב חומות העיר כדי למנוע בריחה ממנה או העברת מזון/אספקה לעיר הנצורה).

מה קרה בירושלים הנצורה?
נבוזראדן צר על העיר. בתוך החומות עמדו גיבורי חיל מישראל אשר נלחמו בעוז והפילו חללים רבים לבבלים. המדרש מספר על אחד מהם בשם- אביקא בן גבתרי אשר היה חזק מאוד וכאשר הבבלים שיגרו אבני בליסטראות לתוך החומות הוא היה תופס בידיו את האבנים העצומות וזורקן חזרה לעבר הבבלים והיה  מפיל בקרבם חללים. בשלב מסוים הצליחו לגרום לו לאבד שיווי המשקל והוא נפל מן החומה. אך הוא התאושש וטיפס חזרה על החומה חזרה לתוך העיר, כאשר באותו זמן מכינים לו פר שלם צלוי לסעודה. בהזדמנות אחרת רוח נשלחה מן השמים וכאשר עמד אביקא על החומה הפילה אותו הרוח מעל הומה והפעם הוא מת.  היה בזה מסר גם לבבלים כי בתחבולותיהם לא יוכלו לעשות מאומה רק כשיחליט הקב"ה למסור בניו הם יימסרו.
נבוזראדן הבין כי בתוך החומות עומדים לוחמים עזים שיקשה עליו להכניעם. הדרך היחידה לשבור את רוחם זה להטיל רעב כבד על יושבי העיר. הוא צר על העיר ומנע ממנה מים ומזון. תקופה מה הספיק המזון בתוך העיר, בשלב מסוים החל מחסור ונוצר רעב קשה שנתן את אותותיו.
במגילת איכה (אחת מחמש המגילות, מגילת קינה וצידוק הדין על חורבן הבית הראשון, אותה אנו קוראים בט' באב ומיוחסת לנביא ירמיה) מתוארים מראות הזוועה בתוך ירושלים בזמן המצור.
הרעב היה קשה ואי אפשר היה לרכוש מאומה. הבעלים היו יוצאים מסתובבים עם תכשיטי נשותיהם מחפשים לקנות מזון אך לא מצאו וכאשר כשל כוחם הם היו מתמוטטים ומתים ברחובות. והילדים אשר נשלחו ע"י אמותיהם לחפש את אבותיהם היו מוצאים את גופות אבותיהם וכוחם לא עמד להם במראה המזוויע וגם הם מורעבים וחלושים היו נופלים ומתים על גופות אבותיהם.
התינוקות ניסו לינוק מאמותיהם אך לא היה מאומה כי האמהות לא אכלו דבר ולכן לא הפיקו חלב. וכך היה התינוק מנסה לשווא לינוק עד אשר נפח את נשמתו.
הנשים יצאו בעל כורחם לרחובות לחפש מזון וגם הן היו מוצאות מותן שם. היו כאלו שניסו להשקיט הרעב עם עשבי השדה ושורשים אך התוצאות לכך היו הרות אסון- השורשים/העשבים דקרו את בני מעיהם כחרב ואלו מתו מיתה משונה.
באחד המדרשים מובא סיפור על אישה ששני בניה הגדולים נלחמו ובהעדרם מן הבית נטלה את בנה התינוק ובשלה אותו בקדרה. הבנים חזרו מן הקרב וסעדו את הקדרה תוך כדי סעודתם זיהו את ידיו של אחיהם התינוק ונחרדו. השניים עלו על הגג וקפצו אל מותם שכן לא יכלו להמשיך לחיות עם המחשבה כי אכלו את אחיהם הקטן.
הבבלים לא הסתפקו ברעב שהטילו על העיר. הם היו מבעירים מחוץ לחומות מדורות ועליהם היו מבשלים ירק שנקרא "עוכבנין" אשר ריחו שהופץ למרחוק הגיע עד לתוך העיר לנחיריהם של התושבים המורעבים. הריח היה גורם לכרסם הנפוחה מרעב להיבקע וכך מתו.
סיפור נוסף המופיע בגמרא ובמדרש על אשת דואג בן יוסף. בעלה נפטר והשאיר לה בן קטן. בנה היה אהוב עליה מאוד וכל שנה היא הייתה שוקלת את בנה ושולחת לבית המקדש זהב טהור כמשקל בנה. בעת המצור כאשר הרעב הכה ללא רחם שחטה האם את בנה אכלה אותו- הרעב העביר אנשים על דעתם והסיר מהם כל צלם אנוש.
מחלות פרצו בתוך העיר וגם הן הפילו חללים.
 
כך נמשכו מראות הזוועה במשך שלוש שנים, בהן המתין הקב"ה לתשובתם של בניו.
לאחר שלוש וחצי שנים כאשר החל נבוזראדן להתייאש מאפשרות נפילת העיר, חשש כי גורלו יהיה לבסוף כסנחריב וחשב לסגת, יצאה בת קול מן השמים וקראה לו: "דולג בן דולג, קום כבוש את ירושלים- שכבר הגיע זמנה להיחרב!"
הכניס הקב"ה בליבו של נבוזראדן רעיון למדוד מידי יום את גובה של חומת ירושלים והוא מצא כי מידי יום ביומו שקעו החומות באדמה 2.5 (שניים וחצי) טפחים. כשגילה זאת החליט להמשיך המצור. כאשר שקעה החומה באי אילו מקומות יכול היה נבוזראדן להיכנס אל העיר פנימה. היו 3 חומות סביב ירושלים.
בט' בתמוז הובקעה החומה החיצונה (לציין כי צום י"ז בתמוז הוא על בקיעת חומות ירושלים בבית שני. קיימת בגמרא מחלוקת בעניין זה- ע"פ הבבלי/תענית (כח, ע"ב) חומת ירושלים בבית ראשון הובקעה בט' בתמוז. הירושלמי (תענית פ"ד, ה"ה) סבור כי גם בבית ראשון הובקעה החומה בי"ז בתמוז. רד"'ק (ר' דוד קמחי- צרפת- חי לפני כשמונה מאות וחמישים שנה) הציע שיטה ע"פיה אמנם נבקעה בבית ראשון החומה החיצונית בט בתמוז אך החומה הפנימית שאפשרה כניסת חיילות הבבלים פנימה הובקעה בי"ז בתמוז) . בהמשך נפרצו שתי החומות הפנימיות וירושלים נפלה.
כאשר הובקעה החומה החיצונה, כאשר ראה צדקיהו כי העיר עומדת ליפול הוא החליט להימלט. הוא ניסה לעשות זאת דרך מערה אשר הובילה מביתו של המלך (סמוך לחומה האמצעית) ועד ערבות יריחו. הוא ניסה להציל את חייו ואת חיי עשרת בניו שיצאו איתו. הם נכנסו למערה וכפי שניבא יחזקאל הנביא, המלך נתפס. בקצה המערה/מנהרה שבערבות יריחו המתינו חיילי נבוזראדן שאותם זימן לשם הקב"ה באמצעות צבי יפה תואר ששלח אליהם והם ברודפם אחריו הגיעו עד פתח המערה, בדיוק ברגע בו יצא המלך צדקיהו. צדקיהו נתפס ונשלח לאנטיוכיה לנבוכדנאצר. צדקיהו ידע כי גורלו נחרץ וביקש כי יומת לפני רצח בניו, כדי שלא יראה במותם. בניו ביקשו גם הם למות ראשונים. נבוכדנאצר רצה לייסר את צדקיהו בכל העינויים הנוראיים האפשריים על מרידתו בו. את עשרת בניו של צדקיהו שחט לנגד עיניו ומיד אחרי כן ציווה לנקר את עיניו וליתנם בתנור. צדקיהו הורד בבלה והושלך לבית האסורים עד יום מותו. צדיק היה צדקיהו אך נתפס בעוון בני דורו. אחרי החורבן אמר- "בואו וראו כל בני האדם!!! שהיה ירמיה מתנבא עלי ואמר לי לבבל אתה הולך ובבל תמות ובבל עיניך לא יראו- ולא הייתי שומע לדבריו, והריני בבל ועיני לא רואות אותה".
 
בעת שנכבשה העיר נכנסו חיילי נבוזראדן פנימה והחלו במסע רצח אכזרי המלווה בביזה ובתועבות נוספות. הם רצחו נערים, בתולות, זקנים ותינוקות רכים. את התינוקות היו משליכים על סלע ומנפצים ראשם. שלוש מאות תינוקות נתלו על ענף אחד.
ירושלים, בתיה, בנייניה וחומותיה נהרסו עד היסוד והוצתו באש. ארמונו של צדקיהו וארבע מאות ושמונים בתי הכנסיות הוצתו באש. רק מספר אודים מוצלים מאש, שלדי אדם הצליחו להימלט וברחו באחרית כוחם אל ההרים והמדבר. הבבלים רדפו גם את אלו וחלקם נתפסו ונרצחו. היערות הוצתו כדי לגרום לניצולים לצאת למען הרגם נפש.
הישמעאלים והאדומים ששמחו לאידה של ישראל סייעו לבבלים והשתתפו ברצח הנמלטים.

חורבן הבית
כאשר נפלו חומות ירושלים (כולל חומת הר הבית) ניגש נבוזראדן להחרבת בית המקדש ושריפתו.
חז"ל מלמדים כי מיד קפצה קטגוריא לפני כסא הכבוד ואמרה-
"ריבונו של עולם, האם תניח לרשע זה להתגאות ולומר כי הוא החריב את ביתו של האלוקים ושרף את מקדשו? אם נגזר על הבית שיחרב- מוטב שתרד אש מן השמים ותשרפנו ואל תשלוט בו יד זרים!" ואכן הטענה התקבלה והאש ששרפה את בית המקדש לא הייתה אש של נבוזראדן אלא אש שירדה מן השמים בה החריב הקב"ה בעצמו את מקדשו. נבוזראדן היה רק כ"בובת סמרטוטים" בידי ההשגחה העליונה, אשר באמצעותו הענישה קשות את בניה שסרחו.
הבבלים נכנסו לתוך המקדש ובזזו את כל כליו אותם העבירו בבלה. בני עמון והמואבים השתתפו בביזה אך הם חיפשו את התורה המונחת בארון העדות כדי למחוק ממנה את הפסוקים הפוסלים אותם ופוגעים בכבודם. הם מצאו את כרובי הזהב שעל הארון ויצאו והסתובבו בחוצות ירושלים והכריזו כי מצאו הוכחה שישראל עשו עבודה זרה.
הגמרא במסכת תענית מספרת כי ירד מלאך מן השמיים וברגליו הבקיע את חומות בית המקדש. הבבלים נכנסו והתכנסו בבימה שבבית, שם היה יושב שלמה המלך ונוטל עצה מן הזקנים. ישבו ותכננו כיצד לשרוף הבית. כעבור שלושה ימים ירדו ארבעה מלאכים ולפידי אש בידיהם ונתנו האש בארבע פינות והמקדש עלה באש.
היה זה בט' באב. הכהן הגדול שראה את האש נטל מפתחות הבית וזרקן לשמים כאשר הוא קורא לקב"ה כי מחזיר המפתחות כי כפי הנראה לא היה אפוטרופוס ראוי ולכן ניטל ממנו תפקידו. הוא נתפס ע"י הבבלים ונשחט על המזבח היכן שהוקרב קורבן התמיד. בתו, שנזעקה ויצאה אחריו, גם היא נשחטה על המזבח ודמה התערבב בדם אביה. כיתות כיתות של פרחי כהונה גם הם התקבצו זרקו מפתחותיהם לשמים וקפצו אל האש אל מותם. הלווים זרקו את כינורותיהם וחצוצרותיהם לאש ואחר כן השליכו עצמם ללהבות. האש הוצתה בט' באב אך נמשכה במשך כל יום העשירי באב- בית המקדש הראשון שעמד 410 שנים נחרב ונשרף.
הקב"ה הסיר את שכינתו מן הבית ורק אז נחרב. אמרו חז"ל כי אילו לא היה חרב בית המקדש, אילו לא היה שופך הקב"ה את חמתו על העצים והאבנים ונוטל מהם את פירעון חובם של עם ישראל, אין לשער מה היה מצבם של ישראל והיו חלילה נגזרים לכליה מוחלטת. בחורבן הבית היה כדי להקל מעט את הדין עם ישראל.
על זה נאמר בספר תהילים (ע"ט, א')- "מזמור לאסף, אלוקים באו גויים בנחלתך"-  מזמור זה היה צריך לומר קינה, אך אמר "מזמור לאסף"- מזמור להודות ולהלל לקב"ה שחס על בניו ושפך חמתו על העצים והאבנים.
המוני ישראל קפחו חייהם בחורבן בית ראשון, רבים נפלו בשבי והמונים מערי יהודה הוגלו עם צדקיהו בבלה. לא נותרו בירושלים אלא מיעוט זעיר, מדלת העם להם נתן נבוכדנאצר כרמים ושדות והותירם תחת הנהגתו של גדליהו בן אחיקם, אלא שגם הוא לאחר החורבן נרצח בידי אחיו ואבד הסיכוי למסגרת לאומית יהודית כלשהיא בארץ ישראל.

סיפורו של זכריה בן יהוידע הנביא
בירושלים טרם חורבנה היה נביא אמת ושמו זכריה בן יהוידע. הוא היה בנו של כהן גדול ונכדו של מלך. שימש כדיין וכנביא. הוא היה איש בעל מידות טובות, צדיק וישר. הוא החל להוכיח את בני עמו בתקופתו ולא חשש לעשות זאת בפרהסיה. ביום הכיפורים, בשבת עמד ונשא נבואת תוכחה. המלך יואש, אשר מלך באותם ימים (אשר אביו של זכריה היה רבו והעלה אותו למלוכה) הורה לרגום את זכריה באבנים, בעזרה שבמקדש, באזור שמותרת כניסה רק לכוהנים. בטרם יצאה נפשו הספיק לומר את המשפט הבא: "ירא ה' וידרוש(ישפוט)!". קרא לקב"ה לנקמה על רציחתו, שאירע כי התנבא בשמו ועשה כמצוותו.
הסיפור מובא בדברי הימים-

ברצח הנביא זכריא עשו ישראל שבע עוונות קשים:
= הרגו כהן (ביזוי הכהונה)
= הרגו נביא (ביזוי הנבואה)

= הרגו דיין (ביזוי כבוד התורה)

= שפכו דם נקי

= חיללו שם השם

= טימאו את העזרה בטומאת מתים

= רצחו נפש ביום הכיפורים שחל בשבת.
דמו של זכריא לא כוסה והמעשה היה מחריד. הנקמה על כך באה כמה דורות לאחר מכן בזמן חורבן הבית הראשון. כאשר עלה נבוזראדן על ירושלים ונכנס להיכל ראה את דמו של זכריה שהיה עדיין שפוך בעזרה רותח ומבעבע. מדרש קהלת רבה עוסק במעשה הרצח ובנקמה ומספר-

בגמרא מסכת גיטין וסנהדרין מסופר שנבוזראדן הזדעזע והתגייר בעקבות המעשה הזה.

על זה חלה תענית ט' באב
הרמב"ם (במשנה תורה – הלכות תענית פרק ה הלכה ג) בהתבססו על המשנה (סוף מסכת תענית) כתב- "ותשעה באב - חמישה דברים אירעו בו: נגזר על ישראל במדבר שלא ייכנסו לארץ (בעקבות חטא המרגלים); וחרב הבית בראשונה ובשנייה (בית המקדש הראשון והשני) ;ונלכדה עיר גדולה ובית תור היה שמה, והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח ונפל ביד גויים ונהרגו כולם, והייתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש(ביתר בזמן מרד בר כוכבא אשר נפל הוא ולוחמיו וגופותיהם נתלו על גדרות העיר ולא הובאו לקבורה מספר שנים עד ט"ו באב); ובו ביום המוכן לפורענות, חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו, לקיים "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ" (ירמיהו כו,יח; מיכה ג,יב) (היה מפקד רומי ביהודה בזמן מרד בר כוכבא אשר חרש את מקום ההיכל ודן את רבי עקיבא למיתה).
בגמרא במסכת תענית (ל) דרשו חז"ל את דברי הנביא ישעיה – "שִׂמְחוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ, כָּל-אֹהֲבֶיהָ; שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ, כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" (סו, י) וכתבו: כל המתאבל על ירושלים- זוכה ורואה בשמחתה. ושאינו מתאבל על ירושלים- אינו רואה בשמחתה.

כתב "הזוהר הקדוש" על הפסוק- "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל, יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ" (ישעיה נב, ח)- כל המצפה אימתי ירחם הקב"ה לבנות ביתו ובוכה ומרים קולו על חורבן ביתו של הקב"ה- יזכה לראותו ביישובו בשמחה- "יחדיו ירננו".
חז"ל לימדונו על גודל החיוב להתאבל ולבכות על חורבן בית המקדש והודיעונו כי רק המתאבלים על ירושלים יזכו (לעתיד לבוא) לראות בשמחתה. ועוד הוסיפו כי כל המתאבלים על ירושלים המצפים ליום ישועתה, אשר נפטרו מן העולם, יקומו בתחיית המתים כדי לראות בשמחתה. גם המתאבל על ירושלים הנפטר בגולה יזכה שתהיה לעצמותיו תחייה בתחיית מתים מיוחדת כדי שיוכל לראות בשמחתה של ירושלים. בקינת ט' באב נאמר- "שוכני קברים מחכים ומצפים ליום ישעך ואז יצמחו יחיו ישניך".

בתוך ימי "בין המצרים" ותענית ט' באב, מתוך האבל על חורבנה של ירושלים נקיים, כל אחד עם עצמו, חשבון נפש נוקב על מערכת היחסים שבינינו ובין המקום, בינינו ובין חברינו ומתוך חשבון נפש זה נתקן את שנדרש תיקון. תיקון אישי ועוד תיקון אישי יתקבצו יחד לתיקון כללי אשר, בעזרתו יתברך, יהיה בו כדי להחיש הגאולה ונראה בבניינה של ירושלים ובבניין בית המקדש ו"תחזור עטרה ליושנה". אמן כן יהי רצון.

נכתב ע"י מרדכי חייט
(על בסיס הספר "על חומותייך"- ר' מאיר למברסקי ומקורות חז"ל נוספים)

לע"נ ג'וליט בת לולו יצחקי ז"ל