חדר ה' - קול הקשר שלך ליהדות

אנשים רבים נוהגים לעשן באופן תדיר- שאלה שרבים משומרי תורה ומצוות שואלים, מה הוא יחס ההלכה לעישון סיגריות או מקטרת, האם מותר לעשן או אסור?

לפני מאות שנים, היו הרופאים סבורים שהעישון מועיל לבריאות, ולעיתים היו ממליצים לחולים מסוימים לעשן מקטרת לרפואה. אולם במשך הזמן התברר יותר ויותר, שהעישון מזיק מאוד לבריאות.
כבר בתקופת ה"חפץ-חיים", שנפטר לפני כשישים שנה, התפרסמה דעה של כמה רופאים, שסברו שאסור לאדם חלש להתרגל לעשן, משום שהעישון מחליש את כוחותיו, ועלול אף לגרום למיתתו. ועל פי זה קבע ה"חפץ-חיים" שאסור לאדם להרגיל את עצמו לעשן.
ואף על פי כן, מאחר שלא היה ברור עד כמה העישון מזיק, רוב הרבנים סברו שאין בזה איסור גמור, אלא רק המלצה. ולכן לא מחו כנגד תלמידי הישיבות שנהגו לעשן.
אולם במשך עשרות השנים האחרונות, התברר ללא צל של ספק, על פי מחקרים יסודיים, שהעישון מסוכן מאוד לבריאות, ואם כן ברור שישנו איסור מן התורה לעשן. שכן ציוותה אותנו התורה שנשמור על חיינו, שנאמר (דברים ד, ט): "רק השמר לך ושמור נפשך מאד" וכן נאמר (שם ד, טו): "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". וכן ציוותה התורה להיזהר מכל דבר שעלול לסכן את הנפש, ולכן מי שבונה גג או מרפסת לביתו, מצווה עליו להקיפם במעקה, כדי שלא יפול אדם משם. מכל זה הננו לומדים עד כמה מצווה אדם לשמור על בריאותו, וממילא ברור שמן התורה אסור לעשן. לציין כאן, שיתכן שאיסור עישון אינו רק מצד המצווה לשמור על הבריאות, אלא אף מצד האיסור לרצוח. שהרי בכל שאיפת עשן לריאות, המעשן גורם לנזק ישיר בריאותיו, ובמידה מסוימת מקרב את קיצו, והרי הוא עובר על האיסור החמור: 'לא תרצח' הנזכר בעשרת-הדיברות.

עובדות מדעיות- רפואיות
שלושה סוגי מחלות עיקריים נגרמים על ידי העישון, האחד פגיעה ישירה בריאות על ידי ברונכיטיס ונפחת-הריאות. מחלות אלו פוגעות במנגנוני ההגנה שבריאות כנגד חדירת גורמים מזיקים לגוף, וכן פוגעות ביכולת הריאות לקלוט את החמצן. ברוב המקרים מחלות אלו פוגעות בכושר הגופני וביכולת התפקודית, ובמקרים נדירים מחלות אלו גורמות למוות. הסוג השני הוא מחלות לב: בערך אחד מכל ארבעה אנשים שמתים מהתקף-לב מת מחמת העישון. והסוג השלישי הוא סרטן. בסקרים מקיפים הוכח כי העישון הוא הגורם הסביבתי המרכזי להיווצרות מחלת הסרטן. הסיכון שגבר מעשן יחלה בסרטן גבוה פי שניים מאשר גבר שאינו מעשן. העישון גורם בעיקר לסרטן הריאה, עד שבקרב המעשנים הסיכוי לחלות בסרטן הריאה גבוה פי שבעה מאשר בקרב אלו שאינם מעשנים. על-פי החשבון הסטטיסטי נמצא שבכל שנה מתים בארץ יותר מחמש מאות אנשים מסרטן הריאה מחמת העישון.
בסיכום כללי יוצא ששיעור התמותה בקרב מעשנים גבוה בהרבה לעומת אלו שאינם מעשנים. למשל בסקר ענק של חברות הביטוח באמריקה, נמצא ששיעור התמותה אצל גברים מעשנים בני ארבעים וחמש, גבוה ב80% משיעור התמותה אצל גברים בני גילם שאינם מעשנים. ואילו בקרב בני השישים, שיעור התמותה אצל המעשנים גבוה ב125% מאלה שאינם מעשנים.
במחקר מעניין של אחת מחברות-הביטוח, נמצא כי גם שיעור תאונות הדרכים בקרב המעשנים גבוה מאשר בקרב אלו שאינם מעשנים. 6.59% מקרב המעשנים השתתפו בתאונות דרכים, ואילו בקרב אלו שאינם מעשנים רק 3.75% השתתפו בתאונות דרכים. הסיבה לכך היא שהעשן פוגע בהמוגלובין ועל ידי כך פוחתת כמות החמצן בדם, דבר שגורם לפגיעה ביכולת הריכוז וההערכה של הנהג.
בעקבות מחקרים אלו, חברות-ביטוח רבות העלו את מחיר הפוליסה למעשנים.
ולענייננו על פי כל הנתונים הנ"ל, נפסק להלכה, שישנו איסור חמור מן התורה לעשן.
שאלה הלכתית נוספת הנוגעת לבעיית העישון היא, האם יכול אדם לתבוע מחברו להפסיק לעשן, משום שהעשן מפריע לו. ברור לכל, שבבית פרטי הסמכות לקבוע אם לעשן או לא נתונה בידיו של בעל-הבית. ולכן אורח אינו יכול לחייב את המארח להפסיק לעשן. וכן אורח אינו יכול לעשן בניגוד לרצונו של בעל הבית.
השאלה מה הדין במקומות ציבוריים, או במקומות ששייכים לכמה אנשים, האם יכול זה שאינו מעוניין שיעשנו לידו, לדרוש משכניו להפסיק לעשן, או לא?
בתלמוד מסכת בבא-בתרא (כג, א) מבואר שגם ברשותו הפרטית, צריך אדם להיזהר שלא ליצור נזק לחברו. למשל אסור לאדם ליצור ברשותו ריח רע או עשן שיחדור לרשותו של חברו ויזיק לו. ומכאן ראיה ברורה שהעשן מוגדר בהלכה כדבר מזיק ומפריע, וששכן יכול לתבוע מחברו שלא ליצור עשן שיגיע לרשותו ויצער אותו. וכן הדין במקום ציבורי, שאדם יכול לתבוע משכנו להפסיק לעשן. וכן שני פקידים העובדים במשרד, יכול פקיד אחד לחייב את חברו להפסיק לעשן בסביבתו. ואפילו אם במשך זמן רב השכן שתק ולא מחה ביד המעשן, בכל זאת לא איבד את זכותו, ובכל שעה שימחה בחברו, יהיה החבר חייב להפסיק לעשן.
כיום, ידוע שהעשן מזיק גם לאלו שנמצאים ליד המעשנים, ולכן האיסור הרבה יותר חמור. התברר במחקרים שכאשר אחד מבני-הזוג מעשן, סיכוייו של בן הזוג האחר לחלות בסרטן גבוה פי שלושה מסיכוייו של אדם שבן זוגו אינו מעשן.
ע"פ זאת היו רבנים אשר הורו לתלמידיהם שלא לעשן כאשר נמצאים בחברת אחרים- הרב צבי יהודה הכהן קוק (מ- 1891-1982- בנו של הרב אברהם קוק- היה ראש ישיבת מרכז הרב) הורה שלא לעשן בבית המדרש. וכן פסק הרב פיינשטיין, שאסור לעשן בבית-מדרש או בבית-כנסת, משום שהעשן מזיק לשכנים. אחד מהרבנים הראשונים שלאור המחקרים המדעיים פרסם את ההלכה שאסור לעשן, היה הרב חיים דוד הלוי (מ- 1924-1998 היה רבה של תל אביב- פוסק הלכות והוגה דעות).

ראוי לציין שהעישון גם גורם לאיבוד ממון רב. אדם שמעשן במשך חמישים שנה, בכל יום שתי קופסאות של סיגריות רגילות, משלם עליהם קרוב למאה וחמישים אלף ש"ח. ואם היה חוסך את אותו הכסף, היה בידו בגיל שבעים יותר משלוש מאות אלף ש"ח.

לסיכום העישון מזיק מאוד לבריאות ומסכן באופן ממשי את חייו של האדם המעשן, על כן מצד ההלכה העישון אסור. ברור שע"פ רב מצבו הנפשי/רגשי של האדם, או הלחצים הסביבתיים שהוא נמצא בהם, כמעט ולא מאפשרים לו להתמודד עם המשימה להפסיק לעשן, ואז אולי ניתן להגדיר את מצבו כאונס אך המחקר מוכיח שרוב רובם של האנשים מסוגל להתמודד עם הפסקת העישון ולכן טובה שעה אחת קודם.

מרדכי חייט
מתוך מאמר בנושא של הרב אליעזר מלמד (ראש ישיבת הר ברכה)

" כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן... וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם..." (ויקרא כג, י-יא; טו-טז)
התורה, בפסוקים הנ"ל, מצווה ומתארת את תהליך הקרבת העומר בבית המקדש וממנה את ספירת ימי העומר המתחילה מיום שני של פסח- ט"ז בניסן , במשך ארבעים ותשעה ימים, עד חג השבועות, שהוא יום החמישים בספירה, החל בו' בחודש סיוון.
העומר- הוא קורבן ראשית תבואת השעורה, בכמות מסוימת – עשירית האיפה
(כ 1.6 ק"ג – ע"פ יח' משקל בימינו).

מתי הוקרב קרבן העומר?
בתקופת בית שני פרץ ויכוח בין הפרושים לבין הכתות האחרות (בייתוסים וצדוקים) לגבי מועד הקרבת קורבן העומר, קרי לאיזה מועד התכוונה התורה לקיום הבאת העומר לבית המקדש- מה הייתה כוונתה במילים- "ממחרת השבת"?
הפרושים (שזו גם ההלכה היום) קבעו כי "ממחרת השבת" הוא ממחרת חג הפסח, כלומר יום שני של פסח- בט"ז בניסן. הכתות האחרות כנ"ל קבעו כי "ממחרת השבת" הכוונה ליום ראשון אחרי השבת (שחלה אחרי יום טוב ראשון של פסח).

איסור
עד קצירת העומר והקרבתו אסור היה לקצור מן השדות כל תבואה מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמת, שיבולת שועל ושיפון) וזאת ע"מ לקיים ציווי התורה- "ראשית קצירכם".

מה היו עושים?
בליל ט"ז בניסן (מוצאי יום טוב ראשון של פסח) היו יוצאים שלוחי בית דין לשדות השעורה בירושלים (קרוב ככל האפשר לבית המקדש) או מחוצה לה, כורכים את השעורה לאלומות וקוצרים שלוש סאים (בנפח של כ 40 ליטרים למידות בימינו) של תבואה. השעורה הייתה נקצרת כשהיא מעט לחה. הקצירה הייתה נעשית ע"י שלושה אנשים, בשלושה מגלים וכל התבואה שנקצרה הייתה מונחת בשלושה קופות (תיבות/כלים). הקציר היה מתבצע בקהל רב, להדגיש כי הלכה שנקבעה היא כדעת הפרושים. מצווה זו נעשתה בזמנה ולכן היא גם דחתה את השבת.את הקופות היו מביאים לבית המקדש, חובטים את השעורים, בוררים אותם, קולים אותם על אש, שוטחים אותם בעזרה שבבית המקדש כדי שהרוח תנשב עליהם. אח"כ טוחנים את גרעיני השעורה ומנפים בי"ג נפות. מתוך כל השעורה שנטחנה והוכנה, היו מוציאים כמות של עשירית האיפה (כ 1.6 ק"ג) וכל השאר, כל מה שנותר מכמות זו חוללה ונפדתה (כיוון שזהו קורבן קודש לה') וכל אדם יכול היה לאוכלה. ביום ט"ז בניסן היה הכוהן בולל את עשירית האיפה בשמן (בכמות של לוג) ומוסיף לעיסה קומץ לבונה. היה מניף את העיסה/המנחה במזרח המזבח ואח"כ קומץ מן המנחה וזורק/מקטיר על המזבח. כל מה שנותר מן המנחה נאכל ע"י הכוהנים.


מה משמעות ה"עומר"?
ע"פ הפשט, השעורה מבשילה בתחילת האביב, בפסח. החיטה, לעומתה, מבשילה בשבועות, בסוף הקיץ. הקרבת העומר הייתה למעשה הודיה לקב"ה על קציר השעורה המוצלח שנקצר ותפילה שקציר החיטה בשבועות יהיה אף מבורך.
ע"פ ספר החינוך והרמב"ם  ספירת העומר קושרת בין פסח, שהוא יום זיכרון לגאולה ממצרים, לבין שבועות, שהוא יום זיכרון למתן תורה וזאת ע"מ להראות כי יציאת מצרים  נועדה להשיג את המטרה של קבלת התורה בהר סיני.
המילה "עומר" רומזת על שיעבוד מצד עבדות. במילה זו נעשה שימוש בשני מקומות בתורה- פרשת "כי תצא" נאמר על שבויית מלחמה יפת תואר, שאם האדם לבסוף לא יחפוץ בה יקיים ציווי התורה - " וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ..." (דברים כא, יד). ועוד בפרשה זו נכתב על אדם מישראל הגונב אדם אחר ומוכרו לעבדות- "כִּי-יִמָּצֵא אִישׁ, גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִתְעַמֶּר-בּוֹ, וּמְכָרוֹ--וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים כד, ז).
השעורה – רומזת לגשמיות. שנאמר בפרשת "נשא" על האישה הסוטה, זו הנחשדת ע"י בעלה כי נטמאה ביחסים עם גבר זר (נסתרה/התייחדה עם גבר זר שאינו בעלה, הוזהרה ע"י בעלה שלא לעשות זאת שוב אך נסתרה שנית), כי בעלה יביאה אל הכהן במקדש ועימה מנחה (מנחת קנאות), שהיא עשירית האיפה קמח שעורים. אותה מנחה היא תחזיק בידיה בעת השבעתה ושתית המים המאררים (אותם מים הנותנים את האינדיקציה אם נטמאה או לא). במה נחשדה האישה הסוטה? בחטא תאוות הגוף, בחטא הגשמיות.
מכאן- בעת הקרבת קרבן העומר אנו למעשה משעבדים את הגשמיות שלנו, את החומריות שבנו לקב"ה.

מדוע הבאת קרבן העומר נעשית בשני של פסח ולא בפסח עצמו (יום טוב ראשון)?
הבאת קרבן העומר נעשית ממחרת הפסח כי ביום טוב ראשון אנו עסוקים בהלל ושבח לקב"ה על שהוציאנו מעבדות לחירות, משעבוד רוחני לחירות רוחנית, כלומר זהו השלב של ההכרה באלוקותו/מלכותו של הקב"ה. לאחר שהכרנו בו וקיבלנו על עצמנו את מרותו/מלכותו עלינו , עתה אנו פונים לשעבד לו את הגשמיות שיש בנו. ובכל יום ויום אנו סופרים – מה אנו סופרים? את עלייתנו בדרגות הרוחניות מן הנקודה שבה הקרבנו את גשמיותנו (דרגת הגשמיות הגבוהה ביותר) לנקודה שבה קיבלנו את התורה בהר סיני- היא חג השבועות (הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר).

רבנו יוסף חיים- ה"בן איש חי" זצוק"ל כתב כי "הזוהר הקדוש" החמיר מאוד בעניין מצוות ספירת העומר, כאשר יצר הקבלה בין ספירת העומר לספירת ימי הטהרה  של האישה. כיוון שישראל, גם כאשר נכנסו תחת כנפי השכינה, היו צריכים לעבור תהליך של טהרה מטומאת מצרים ע"מ להיטהר ולזכות לדבוק בשכינה ולקבל התורה. מהותה של ספירת העומר – לטהר, לקדש את האדם ולרוממו. ה"זוהר" כתב- "וספרתם לכם"- לעצמכם ומסיים-"צא וראה שמי שאינו מונה וסופר את ימי העומר אין הוא ראוי להיקרא טהור ואינו בכלל הטהורים ובודאי שאינו כדאי לקבל התורה". עניין זה רמוז בספר תהילים- "אֲסַפְּרָה, אֶל-חֹק ה' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה--אֲנִי, הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ" (ב, ז). "אספרה אל חק"- כותב ה"זוהר", זוהו ספירת העומר. שאם אדם מקיימה זוכה שיאמר עליו- "בני אתה" וזכאי לקבל התורה כאילו ילדו הקב"ה.

נכתב ע"י מרדכי חייט  

ע"פ המסורת, ראשית ההתיישבות היהודית באלג'יר הייתה לאחר חורבן בית שני. יהודים הגיעו לאזור יחד עם הברברים הראשונים והפיניקים יורדי הים, התיישבו בערי החוף והתפרנסו ממסחר ומרכולת. מלחמות היהודים בא"י נגד רומי ותבוסתם הקשה גרמה לפיזורם לארבע כנפות הארץ וחלקם אף הגיעו לאלג'יר והצטרפו ליהודי המקום. הגירת היהודים לאזור גברה עוד יותר כתוצאה מגירוש יהודים מקיריניקה, מספרד וכניסת רומי לצפון אפריקה. השפעת היהודים, בתקופה זו, על השבטים הברברים באזור הייתה רבה, אולם היהודים נרדפו קשות מצד הכמורה והקיסרים הרומים, שהתנצרו, שנלחמו בהשפעה זו.   
בשנת 647 לספירה (עידן יסוד האסלאם והתפשטותו) פלשו ערבים בפקודת סידי עוקבה לצפון אפריקה וכבשוהו. המוסלמים הקימו באלג'יר שתי ממלכות- ממלכת המוהדים וממלכת המוראבים, שנלחמו זו בזו עד שנשמדו. שבטי "הילאל", קנאים מוסלמים, פלשו לאזור ונלחמו בשבטה של "דהינה אל כהינה"- שבט ברברים, שנשלט בידי מלכה מזרע ישראל. לאחר מספר ניסיונות, שנכשלו, הצליחו לבסוף להכניעה וכרתו את ראשה. הברברים וביניהם כת היהודים ("ה"באחושים") נכנעו והאחרונים הפכו למעמד הפועלים יוצרי הנשק באזור. השנים שלאחר מכן היו הרי אסון ליהודים, אשר סבלו מהתנפלויות, פרעות, טבח וביזה מצד הערבים, עד כי קהילות יהודיות שלמות הושמדו מבלי להשאיר זכר. במאות ה 14-15, בעקבות גירוש ספרד, הגיעו יהודים לאלג'יר מספרד ופורטוגל. אגדה, שנפוצה מאוד בין יהודי אלג'יר ונשתמרה מתקופה זו בכמה כתבי יד, מספרת כי בשנת 1390 התנפל המון פרוע על יהודי שיב'ילייה/ספרד וערך בהם טבח אכזרי וביזה. יהודים שומרי תורה ומצוות הועלו לגרדום בחוצות עיר ורבה הראשי של הקהילה יחד עם שישים נכבדיה נאסרו ונידונו למיתה. בעודם ממתינים להוצאתם להורג, אורו לפתע עיניו של הרב והוא הוציא מכיסו מטפחת, אותה החליק וקיפל עד שקיבלה תבנית של ספינה. אז פנה לחבריו הנכבדים וביקש מכל אחד לגעת במטפחת בקצה אצבעו. כל נגיעה הגדילה את הספינה עד שנהפכה לאוניה גדולה. הרב והנכבדים עלו עליה ורוח חזקה נשאה אותם ברחובות העיר, הגיעה לים והפליגה, עד אשר הגיעה לחופי אלג'יר. שם פגשו מוסלמים, סיפרו להם על תלאותיהם והנס שנעשה להם ובמצוות ה"מראבוט" (כהן הדת של המקום) הורשו להתיישב בארץ. כך, מספרת האגדה, החלה ההתיישבות היהודית הספרדית באלג'יר.     
יהודי ספרד חיו בצפון אפריקה מאוחדים באסונם ובגלותם, ייסדו בתי אולפנא וישיבות, בהן הרביצו תורה וקיימו חיי רוח עשירים. רבנים וחכמים רבים הקימה הקהילה היהודית, אשר היו נערצים בחייהם וגם לאחר מותם. יהודים נהרו באלפיהם כדי להשתטח על קברותיהם. ביניהם, ניתן להזכיר את רבניה הראשיים של אלג'יר - ריב"ש (ר' יצחק בר ששת) ורשב"ץ (ר' שמעון בן צמח דוראן) זצ"ל.
 
אחת הדמויות הנערצות ע"י יהודי אלג'יר וצפון אפריקה הוא הרב אפרים ברבי ישראל אנקווה זצ"ל, שחי לפני כשש מאות שנים באלג'יר. הוא נולד בספרד בשנת 1359 לאביו- רבי ישראל זצ"ל - מחבר "מנורת המאור", אשר הועלה על המוקד, על קידוש השם, בגזרות קנ"א בספרד. רבי אפרים נמלט מספרד למרוקו, ישב במראקש ואח"כ הגיע לאלג'יר והתיישב בעיר תלמסאן. הוא נחשב צדיק וקדוש וכל חייו היה מתאבל ומתענה על חורבנה של יהדות ספרד. הוא הוערך מאוד מצד חכמי דורו מספרד, כמו ריב"ש. רבי אפרים כתב מספר ספרים בינהם – "שער כבוד ה'" – תשובות על השגות הרמב"ן על "מורה נבוכים" של הרמב"ם. כתב מספר פיוטים, חלקם מופיע במחזור התפילה ליום כיפור, בנוסח יהדות אלג'יר. בעקבות חלום, בו ראה את פטירתו כתב פיוט: "אזעק מר ואקונן עלי מכת המוות...ראה בן אדם עלוב והתבונן אחריתך...יראה האל בן אדם בטרם יבוא עתך והתיישר ללכת בחוקותיו כל יכולתך...". מסופר כי היה רבי אפרים עושה ניסים ונפלאות- אחד הסיפורים מספר כיצד ריפא את הנסיכה- בתו של המלך ובכך השיג רווחה לכל היהודים. נלב"ע בשנת 1441. זיע"א.
ראויה לציון מיוחד קהילת יהודי ווהראן (אוראן), אליה, הגיעו ראשוני היהודים, ככה"נ, במאה הרביעית או החמישית. גולי ספרד שהגיעו לאלג'יר מצאו בה קהילה חשובה. הקהילה הלכה והתפתחה והעמידה רבנים ונכבדים כמו- הרב יעקב ששפורטש זצ"ל, שחי במאה ה 17, היה גדול בתורה, שימש כרבה הראשי של תלמסאן והתפרסם בזכות מלחמתו החריפה במשיח השקר- שבתאי צבי. במאות ה 16-17 נשלטה אלג'יר בידי ספרד. בסוף המאה ה 17 החליטה המלכה הספרדית לגרש היהודים מהעיר אוראן וסביבותיה לאיטליה. בשנת 1792, עת נכבשה אלג'יר ע"י התורכים, הותר ליהודים לשוב אליה. היהודים התפתחו והתבססו היטב בעיר, בתחום המסחר, המלאכה הזעירה ותעשיית הטבק.
אחד מסיפורי המורשת של יהדות אלג'יר, מן המאה ה 18, מעלה את הסיפור הבא: מוסלמי אחד מהעיר בון באלג'יר עלה לרגל למכה. בדרך חזרה, עלה באלכסנדריה לאוניה, עליה היה גם יהודי אחד, גם הוא מבון, אשר עשה דרכו חזרה מירושלים ואתו תיבה עם ספר תורה. בלב ים, לא הרחק מחופי אלג‘יר, החלה סערה. האוניה טבעה וכל הנוסעים נספו, למעט אותו מוסלמי. עם הגיעו לבון, סיפר האיש על טביעת האוניה ועל מות היהודי. כמה ימים לאחר מכן, שומר חוף תורכי שם לב לתיבה הנסחפת לחוף. מהר לדווח לקאדי, אשר שלח כמה אנשים לקחת את התיבה, אך ראה איזה פלא, כל פעם שהתקרבו אליה היא נסוגה ונעלמה. כך, במשך כמה ימים, ניסו למשות התיבה אך ללא הצלחה. התורכים נזכרו בסיפור של המוסלמי אודות האוניה שטבעה וספר התורה והקאדי צווה לקרוא ליהודים והורה להם למשות את התיבה. רק התקרבו היהודים, והנה התיבה יצאה מן המים. נס זה השאיר רושם כה עז על אותו מוסלמי עד שהחליט לבנות בבון על חשבונו, מקום להניח בו את ספר התורה הפלאי הזה. כך נבנה בית הכנסת בבון, אשר זכה במשך שנים רבות לכבוד מצד המוסלמים המקומיים. בשנת 1962 הועבר ס"ת זה לפריס וכיום נמצא בירושלים, בישיבת "שערי רחמים".
בשנת 1830 נכבשה אלג'יר בידי הצרפתים ואלו נתנו ליהודים, בשנת 1870, אזרחות צרפתית. מצבם של היהודים היה מצוין, אולם הגירת צרפתים לאלג'יר הביאה עימה לאזור את האנטישמיות הנוצרית/אירופית, אשר פגעה ביהודים וקראה לשלילת אזרחותם. בשנים 1880-1894, בהם נערך משפטו של דרייפוס, רבו ביטויי שנאה ופגיעה פיזית ביהודים, בנפשם וברכושם. מצב זה נמשך עד סיום משפטו של דרייפוס בצרפת. מעמדם האזרחי של היהודים יצר פער סוציו-אקונומי משמעותי מול התושבים המוסלמים, והיווה אחד המקורות העיקריים לרגשות קנאה וזעם, שהתעוררו בקרבם. מלחמת העולם הראשונה, שפרצה בשנת 1914, נתנה ליהודי אלג'יר את ההזדמנות להוכיח לצרפת את נאמנותם וחיבתם אליה. אלפי יהודים התגייסו להגן עליה או למות על מזבחה. יותר מ 3000 יהודים נהרגו בשדות הקרב ולמעלה מ 1500 יהודים שבו לבתיהם פצועים או נכים. חלק מן היהודים זכו לעיטורי כבוד על גבורתם בשדה המערכה.
בשנות ה 30' של המאה ה 20 התעוררה האנטישמיות מחדש, עקב עלייתם של הנאצים בגרמניה, המשך פעילותה של התנועה האנטישמית באלג'יר שהסיתה הערבים והעימות הערבי-יהודי שהיה בא"י. על רקע אוירה עוינת זו כלפי היהודים, התרחש בשנת 1934, פוגרום ביהודי קונסטנטין, בו נהרגו עשרות יהודים. עם כניעתה של צרפת לגרמניה, בזמן מלחמת העולם השנייה, החריף מצבם של יהודי אלג'יר. ממשלת וישי ביטלה את אזרחותם הצרפתית ובשנת 1940 חוקק חוק אשר הטיל הגבלות ואיסורים על היהודים, כפי שנעשה הדבר ליהודי צרפת. רכוש יהודי הופקע, יהודים פוטרו ממשרותיהם בבנקאות וביטוח, יהודים סולקו ממערכת החינוך הממלכתית וכן הוקמו עשרות מחנות מעצר, בהם נעצרו אלפי יהודים באשמות כאלו ואחרות. רבים מיהודי אלג'יר הצטרפו למחתרת הצרפתית וכן הקימו ארגוני מחתרת יהודיים- כל אלו פעלו תחת ארגון הגג של המחתרות. זה יצר קשר עם צבא צרפת והשרות החשאי שלה וכן עם צבא ארה"ב, לו סייעו בעת הפלישה האמריקאית לאלג'יר. עם סיום הפלישה הותירו האמריקאים את השליטה באזור בידי ממשלת וישי הצרפתית וכל תקוות היהודים לשינוי במעמדם נגוזו. רק בשנת 1943, בעקבות לחץ אמריקאי בוטלו חוקי הגזע נגד היהודים. היהודים באלג'יר היו מפוזרים בתשעים ערים וכפרים והתחלקו לשני זרמים חברתיים- האחד, של דוברי ערבית שהתגוררו בחבלים הפנימיים באלג'יר בקרב האוכלוסייה המוסלמית. השני, רובה של הקהילה, של דוברי צרפתית, אלו התגוררו בערי החוף, קיבלו חינוכם במוסדות חינוך צרפתיים וראו עצמם צרפתים לכל עניין ודבר וקשרו גורלם עם צרפת, גם כשזו עזבה את אלג'יר.
לאחר הקמת מדינת ישראל ובזמן מאבקה של אלג'יר על עצמאותה גברה האנטישמיות נגד היהודים. פרעות שנערכו ביהודים בשנות ה 50' וה 60' גרמו לעזיבתם של מרבית יהודי אלג'יר לצרפת ולישראל. מרבית היהודים, אלו מן הזרם החברתי השני שצייננו, הגיעו לצרפת, שם הקימו את קהילותיהם מחדש. מקהילה שמנתה למעלה מ 130000 נפש נותרו כיום באלג'יר בין 100 ל 200 יהודים.

מתוך ספרו של מרדכי חייט- "תפארת בנים אבותם"


 




      
      

פרשת "ויקרא" עוסקת בציווי על הקרבת קרבנות רשות וחובה של היחיד (עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם). הצטווה משה רבנו על הקרבנות בא' בניסן (בשנה השנייה ליציאת בני ישראל ממצרים) ביום הקמת המשכן ותחילת עבודת הקודש בו.
בפרשת "אמור" (ספר ויקרא כב, כט) נאמר - "וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו". מהי משמעותו של פסוק זה, בהקשר להקרבת קורבנות בימינו, שהרי היום, ברב עוונותינו, אין לנו בית מקדש, אין מזבח ואין כוהנים. כיצד בכל זאת יכול האדם להקריב כיום קורבן לקב"ה? עמדו על כך רבותינו בגמרא וכתבו - "כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם" (מסכת מנחות, ק"י)- משמע, לימוד התורה הינו התחליף להקרבת הקורבנות בימינו. ועוד נאמר בנביא- "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג)– ביארו רבותינו כי התפילה היא התחליף הקיים היום לקרבן.
זווית נוספת לעניין הקרבת קורבנות בימינו, אפשר למצוא בסיפור הבא -
זהו סיפור אמיתי שהתרחש בווליאמסבורג/ברוקלין שבארה"ב בסוף שנות ה 80', כאשר נפתחו שערי בריה"מ (לשעבר) והמוני יהודים עזבו ועלו לישראל או למקומות אחרים בחו"ל. באותם ימים, זוג יהודים- בעל ואשתו, חשוכי ילדים, שניהם מעל גיל 70 עזבו את רוסיה והגיעו לווליאמסבורג- שכונה/עיירה בתוך ברוקלין, שרב תושביה יהודים חסידי סאטמר. השניים שכרו שם בית, מצאו עבודה באחת הישיבות כעובדי מטבח, התפרנסו מכך למחייתם וחיו את חייהם. חלפו כחמש עשרה שנה, ובוקר אחד לא נעור הבעל משנתו. כשגילתה זאת, נזעקה האישה והזעיקה את שכנתה לבית. זו מיד קראה לרופא, אשר בדק את הבעל וקבע את מותו. צער ויגון רב פקדו את האישה והיא פנתה לחברת קדישא המקומית ע"מ להסדיר את סידורי הלוויה לבעלה. ואלו, קיבלו ההודעה ונערכו לקיים הלוויה לנפטר, עוד באותו היום. הלוויה התקיימה, כעבור כמה שעות, בלונגאיילד, מקום המרוחק כשעתיים וחצי נסיעה מן העיירה. היות ולזוג לא היו כל קרובי משפחה,  התנדבו כמה חסידים מן הישיבה ליטול חלק בלוויה יחד עם אנשי חברת קדישא, ע"מ שיהיה מניין אנשים ללוות האיש בדרכו האחרונה. אנשי חברת קדישא הגיעו לבית העלמין, ערכו טהרה למנוח ולקחו אותו לקבורה. אחרי שהורידו אותו לקבר ביקשה האישה להיפרד ממנו. נעמדה ליד פתח הקבר וכך אמרה- "בעלי היקר רק אני ואתה יודעים למה אין כאן מישהו שיעמוד ויגיד קדיש, כי ארבעים שנה שחיינו ברוסיה לא היה מקווה טהרה וכל השנים שחיינו ביחד לא חיינו חיי אישות כי לא נגעת בי באצבע קטנה, כיון שלא הייתי טהורה. לכן אין כאן בן שיעמוד ויגיד- "יתגדל ויתקדש שמי רבא", אבל בעלי היקר, כל החיים, כל החיים שלך היו "יתגדל ויתקדש שמי רבא". פרצה האישה בבכי ועמדו הנוכחים נדהמים מנסים לעצור את דמעותיהם, מגילוי ליבה האישי והמרגש של האישה.

הסיפור הזה מדגים יסוד חשוב מאוד בעבודת השם ומבאר את הפסוק הנזכר- "לרצונכם תזבחו"- לאדם יש רצונות, מאווים, שאיפות, תאוות, אך כאשר הם מתנגשים עם רצון בוראו, הוא מוסר אותם, זובח אותם, מקריב אותם לקב"ה- כיצד? הוא מכניע את רצונו בפני רצון בוראו. זהו הקרבן האמיתי והממשי שאנחנו יכולים להקריב היום, בעבודת השם. והוא מתקיים בכל יום ובכל שעה, בכל צומת החלטה/בחירה שלנו בחיים. הדוגמאות לכך רבות ונביא מקצתן להמחיש את הרעיון. דוגמה ראשונה- לאדם יש "על קצה לשונו" דבר רכילות מרתק לספר- אם יספר לחבריו בבית הכנסת כולם יטפחו לו על השכם על המידע "הפיקנטי" והמעניין שסיפר, אך הוא יודע כי אם יספר יעבור על "לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא יט, ט"ז)- יחטא בעוון לשון הרע. התאווה לספר היא גדולה אך הוא בוחר לנצור את הידיעה בליבו ולא מספר. בבחירתו זו זבח את רצונו לבורא יתברך.
דוגמה אחרת- אדם הלך ברחוב ולפתע נגלה לעיניו מראה אסור. הייתה זו אישה בלבוש חושפני/לא צנוע, שהלכה מולו. היצר הרע דחק בו להסתכל כדי ליהנות מן המראה האסור, אך הוא הצליח לכבוש את יצרו, הוריד עיניו ארצה, חלף על פני האישה ולא הביט בה - כך הקריב את רצונו לקב"ה. דוגמה שלישית- אדם נפגע/נעלב מאדם אחר והתעורר בו הדחף לנקום ו"להחזיר למעליבו מלחמה שערה", אך הוא נוצר את פיו ומקיים מאמר חז"ל -  אין העולם קיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה שנאמר: 'תולה ארץ על בלימה' (איוב כ"ו, ז')" (מסכת חולין פ"ט, א'). ביקש "להיות מן הנעלבים ואינם עולבים". הוא דחק את יצרו הטבעי להעליב בחזרה, ובכך זבח את רצונו לקב"ה.
זוהי עבודת הקורבנות האמיתית בימינו אנו. לא פשוטה ולא קלה, אך הממשית ביותר בעבודת השם שלנו. יהי רצון שנוכל לקיימה בכל הזדמנות שתקרה בדרכנו, בחיי היום יום, בבחינת- "תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם".

נכתב ע"י מרדכי חייט- מתוך דרשה של הרב ברוך רוזנבלום על הפרשה.
לע"נ אמנון בן שמעון ז"ל וג'וליט בת לולו ז"ל.