"כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלוקיך אלוקי"
(רות א, טז).
לפני מספר שנים נהרס בעיר וירצבורג שבגרמניה בית וכתוצאה מכך נתגלו כאלף וחמש מאות מצבות של בית הקברות היהודי העתיק במקום- בן השמונה מאות וחמישים שנה. המצבות מספרות את סיפורה של קהילה מפוארת ושבעת תלאות, שנאבקה על הישרדותה במשך דורות, נרדפה ונרצחה בידי צוררים, עד מחיקתה בימי השואה. בית הקברות הוקם בזמן מסעי הצלב (שנת 1147 למניינם), בעקבות רציחתם של עשרות יהודים מבני הקהילה. כמאה חמישים שנים לאחר מכן (שנת 1298) נרצחו למעלה מתשע מאות מיהודי הקהילה, בעקבות עלילת דם. חמישים שנה לאחר מכן, העלילו הנוצרים כי היהודים אחראים למגיפה, שפרצה בעיר ועקב כך בחרו היהודים לשרוף עצמם בבתיהם, ולא ליפול לידיו של ההמון המוסת. בתקופת חורבנה של יהדות אירופה הושמדה סופית קהילת וירצבורג. לא הרחק מבית הקברות נמצאה מצבה ועליה הכיתוב הבא:
"פ"נ הרוזן אברהם בן אברהם פון מנשטיין- גר צדק זצ"ל - התגייר כמבוגר – איש צדיק בן תורה בעל צדקה – נולד בח' בסיון תרפ"ט ונפטר בכ"א בטבת תש"ד כאיש יהודי – אחר הועבר לקבר ישראל...".
מי היה אברהם פון מנשטיין זצ"ל? מחקר ואיסוף נתונים, שנעשה מעדויות ומארכיונים בגרמניה, העלו את הסיפור הבא:
האיש נולד בשנת 1869 לאחת ממשפחות האצולה הידועות בגרמניה. הוא היה אחי אביו המאמץ של גנרל בכיר בצבא הנאצי בשם- אריך פון מנשטיין. בגיל 21 הגיע לוירצבורג כדי להתגייס לצבא ובהיותו מוסיקאי מוכשר שרת בתזמורת הצבאית. בתקופה זו (שנת 1890), התוודע לקהילה היהודית, נמשך אל היהדות והתקרב לתלמידי חכמים. החל ללמוד תורה בחשק רב בישיבה והביע רצונו להתגייר. בקשתו נדחתה שוב ושוב מצד רבני הקהילה, אך הוא עמד איתן על דעתו ושכנע בכנות רצונו. האיש נסע להולנד/אמסטרדם, שם נימול וגויר בבית דין רבני. חזר לוירצבורג, קיבל את שמו אברהם בן אברהם ומאז הפך לחלק בלתי נפרד מן הקהילה. לאחר כמה שנים הכיר גיורת והשניים נישאו והקימו בית יהודי, שהצטיין במעשי חסד וצדקה. אברהם עשה ניסיונות לעלות לא"י, אך הדבר לא הסתייע בידיו. עם עליית הנאצים ימ"ש, לשלטון קשר את גורלו בגורל היהודים ולא הפנה עורף לעמו. הנאצים ביקשו שלא לנהוג עימו כיהודי ,שכן ע"פ תורת הגזע הנאצית, הוא נשאר בעיניהם גרמני ארי, למרות התגיירותו. בשנת 1942 הורו הנאצים ליהודי וירצבורג והסביבה להתייצב בכיכר העיר, ומכאן צעדו לתחנת הרכבת. אברהם הגיע לכיכר עטוף טלית ועטור תפילין. הנאצים ביקשו לסלקו ואמרו לו : אתה לא יהודי, אתה ארי. אך הוא התעקש ואמר: לאן שהולכים היהודים גם אני אלך. הוא הועבר יחד עם יתר היהודים למחנה טרזינשטאט ומת שם לאחר כשנתיים. למרבה האבסורד- אחיינו הנאצי אירגן לו הלוויה מכובדת ומפוארת, ע"פ כל כללי הטקס הנאציים- ליד קברו הועמד משמר של אנשי ס.א. במדים וארונו נעטף בדגל צלב קרס. הוא נקבר בבית הקברות הנוצרי של וירצבורג. עשרים ושש שנים לאחר מכן (שנת תש"ל), לאחר מאבק ממושך של הגופים היהודיים עם בני משפחתו הגרמנים, הועלו עצמותיו לקבורה בישראל. סיפור זה הוא סיפורו של גוי אשר ליבו נמשך אחר תורת ישראל והיהדות, קם ביום אחד וחרף הקשיים והסיכונים, קשר גורלו בגורל העם היהודי בכנות ובנאמנות. נולד כגוי והלך לעולמו כיהודי כשר וצדיק.
סיפורו המדהים של אברהם הוא הדגמה ראויה למושג- "גר צדק".
בתורה ובמקורות היהודיים מוזכר הגר פעמים רבות- אם זו רות המואביה, או אונקלוס מתקופת המשנה אשר תרגם לארמית את חמשת חומשי התורה או אחרים בתקופת בית שני, בה גברה התופעה של גיור. "גר צדק" הוא מושג הבנוי משתי מילים- "גר" שהוא נוכרי שהצטרף לדת היהודית ו"צדק", המהווה מושג מרכזי ביהדות. "צדק" הוא כינוי לשכינה והרוצה להידבק בשכינה ולחסות תחת כנפיה, עליו לבוא בשערי צדק- "פתחו לי שערי צדק אבוא בם" (תהילים קיח, יט). מבאר הרמב"ן – ירושלים היא עיר צדק והשכינה, הנקראת צדק, שורה בתוכה. כאשר מדובר על נוכרים הבאים להתגייר ומתכוונים להיכנס תחת כנפי שכינה, מציינת התורה, כי עולים הם לירושלים וזובחים בה זבחי צדק: "עמים יקראו שם זבחי צדק..."(דברים לג, יט). אברהם אבינו הוא מי שמתמסר כל כולו אל הצדק, כדברי הנביא ישעיה: "מי העיר ממזרח, צדק יקראהו לרגלו..." (ישעיה מא, ב). המדרש והמפרשים כמו רש"י אומרים : הוא אברהם אבינו שהעירו האל לצאת מארץ מזרח, שהייתה מולדתו והעיר אותו מבית עובדי פסלים. במקום נוסף אומר הנביא: "שמעו אלי, רדפי צדק מבקשי ה'...הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם..." (ישעיה נא, א-ב). חז"ל ראו באברהם את האדם שהציג לראשונה בפני האנושות דגם של התגיירות, עזיבת האלילות וכניסה תחת כנפי השכינה. בתפילת שמונה עשרה אנו אומרים: "על הצדיקים ועל החסידים ועל זקני עמך ישראל ועל פליטת סופריהם ועל גרי הצדק". אם כן, המושג "גר צדק" מקפל בתוכו את המשמעות המלאה והשלמה של גיור. בהצבת סיפורנו המרגש למול התורה, ניתן לראות כיצד ההיסטוריה היהודית מותחת קו מאברהם אבינו, אבי האומה וסמל הגיור המושלם, חוצה את כל הדורות ומגיעה עד אברהם פון מנשטיין- סמל לגיור בלתי נתפס בדורנו.

מתוך ספרו של מרדכי חייט – "תפארת בנים אבותם"
לע"נ ג'וליט בת לולו יצחקי ז"ל 

הרב אליהו בן רבי סלמאן מני (1899- 1818), היה מגדולי רבני עיראק ורבה הראשי של חברון. נולד בבגדד בחודש תמוז שנת תקע"ח (1818) לרבי סלמאן. החל את למודו במדרש "בית זילכה" בראשותו של הרב עבדאללה סומך זצוק"ל, והפך לאחד מתלמידיו המובהקים. לימים אף נישא לאחותו של הרב סומך. לפי מסורת שהייתה בידו הוא היה צאצא למלך דוד ודבר זה הוסתר בשם משפחתו "מני" - מגזע נין ישי.
הרב מני היה ידיד נפש של רבנו יוסף חיים – ה"בן איש חי".
כבר בראשית דרכו הלמדנית כת"ח נמשך הרב מני לתורת הנסתר- הקבלה, נהג במנהגי המקובלים ובשנת תרט"ז 1856, בעידודו של ה"בן איש חי", החליט לעלות לארץ ישראל, לירושלים ולהצטרף לישיבת המקובלים "בית אל" בעיר העתיקה.  לאחר מסע דרך דמשק הגיע הרב מני לירושלים. כשראה את העיר בשיממונה קרע עליה את בגדו. עד מהרה התקבל בקרב מקובלי ישיבת "בית אל" ולמד אצל הרב אבולעפיה. מזג האוויר בירושלים השפיע לרעה על בריאותו של הרב מני ועקב כך החליט לעזוב לחברון- היה זה בשנת תרי"ח- 1858.
בשנת תרכ"ד- 1864 לאחר מות רבה הראשי של חברון הרב משה פירירה התבקש הרב מני למלא את מקומו ונענה להצעה. 14 שנים שימש רבה הראשי ללא משכורת מטעם הקהילה ועשה זאת לשם שמים. כעבור זמן זה, עקב קשיי פרנסה נאלץ לקבל משכורת מן הקהילה על משרתו.
הרב מני שמר על קשר מכתבים רציף עם ידידו ה"בן איש חי" והשניים דנו ביניהם בכתובים בענייני הלכה שונים. הרב מני סיפק ל"בן איש חי" ידיעות על מנהגי המקובלים בישיבת "בית אל" והלה הזכירו רבות בספריו השונים. בשנת תרכ"ט 1869 ביקר רבנו יוסף חיים- ה"בן איש חי" בארץ ישראל ובמסגרת מסעו בארץ ביקר גם אצל ידידו הרב מני. הרב מני היה מפורסם בקרב יהודי ארצות האסלאם ועמד בקשר עם הקהילות היהודיות השונות וכן עם הנדבן הידוע משה מונטיפיורי, ממנו ביקש להשקיע מהונו בישוב היהודי בארץ ישראל.
הרב מני כתב בחייו מספר ספרים בענייני תורת הקבלה והלכה. הוא הלך לבית עולמו ביום ח' בתמוז שנת תרנ"ט (1899).
  
הרב בן ציון מוצפי שליט"א סיפר בדרשתו על פרשת השבוע- "בלק" את הסיפורים הבאים על הרב מני-
= בעת שהיה הרב מני תלמיד צעיר בבית המדרש "בית זילכה" ראה פעם אחת יהודי אשר הגיע לבגדד/עיראק מאחת מארצות אשכנז ונכנס לבקר את ראש הישיבה הרב סומך. יהודי זה הראה לרב סומך קונטרס תורני שכתב ואשר ביקש לקבל עליו מן הרב הסכמה. עיין הרב סומך במסמך שהציג בפניו אותו יהודי ולאחר מכן חתם לו ונתן לו את הסכמתו. היהודי הודה לרב סומך ונפרד ממנו. כאשר יצא מן הישיבה ניגש הרב מני לרבו ושאל אותו לפשר העניין וזה סיפר לו. הביע הרב מני פליאה על כך שישנם אנשים היכולים לכתוב ספרים תורניים. בתגובה ציין הרב סומך כי ת"ח אשר זוכה ללמוד, לחדש חידושי תורה ולהפיץ זאת אח"כ בספר, הרי שזו מעלה גדולה מאוד (הראה לו מה נכתב על כך ב"ספר חסידים" וב"פלא יועץ"). שמע הרב מני את הדברים והתרגש מאוד. יצא מבית המדרש ופנה לקברו של שיח יצחק גאון (אחד מגאוני בבל המפורסמים הקבור בבגדד), שם השתטח על הקבר ופרץ בבכי שעה ארוכה תוך שפנה לצדיק וביקש כי יתפלל עבורו בשמיים שיזכה לחדש חידושי תורה ולהוציא לאור ספרים. ונדר כי אם כך יקרה את הספר הראשון יקרא על שמו. שב הרב מני לביתו וגם בעת ששכב על מיטתו בלילה המשיך בתפילתו הנרגשת המלווה בבכי ותחנונים. ואכן כשמלאו לו שש עשרה שנים כתב הרב מני את ספרו הראשון בענייני הלכה ומנהגים וקרא לו "שיח יצחק". במהלך חייו כתב עוד כ 30 ספרים תורניים.
= הרב בן ציון מוצפי מספר כי כשהיה הוא עצמו צעיר בימים היה מקורב לצדיק שחי באותם ימים בירושלים- הרב יהושע שהרבני זצ"ל. הרב שהרבני היה תלמידו של ה"בן איש חי", היה מופלג בשנים באותם ימים (בגיל למעלה ממאה שנים), כל נכדותיו נישאו לרבנים גדולים וכל צאצאיו היו ת"ח. הרב מוצפי היה נוהג לבקר תדיר את הרב שהרבני ולסייע לו לכתוב מכתבים למכריו/קרוביו. באחד מן הביקורים שאל הרב מוצפי את הרב שהרבני אם נכונה השמועה ששמע כי פעם אחת פגש הרב שהרבני את אליהו הנביא. ענה הרב שהרבני כי אינו יודע אם פגש את אליהו הנביא אך חווה אירוע שקרה לו עם הרב מני בעניין וכך סיפר-
פעם נסע הרב שהרבני לבקר את הרב מני בחברון. באותם ימים סבל הרב מני ממחלת עיניים חריפה שהסבה לו סבל רב- היו אלה ייסורים שלקח על עצמו כדי לכפר על הדור. מצב עיניו של הרב מני כל כך החמיר עד שביקש מהרב שהרבני כי יקרא עבורו, כי לא יכול היה לקרוא או לכתוב בשל ענייו המודלקות. והנה באחד הימים בהם שהה הרב שהרבני בבית הרב מני נכנס לביתו של האחרון ערבי זר שלא היה בן המקום. הערבי הזה נראה משונה ובעת שראה אותו הרב מני מיד קם ממקומו ועמד בפניו. שאל הערבי בערבית את הרב מני- "אינתא חכם אל יהוד?" (האתה רב היהודים?). השיב הרב מני בחיוב. אמר לו הערבי כי שמע עליו שסובל מעיניו והציע לו לרפאותו. הסכים הרב מני לכך ואף הציע תמורה כספית של דינר זהב אחד עבור הטיפול. פתח הערבי ארגז קטן שנשא עימו, הוציא ממנה איזו שהיא משחה, מרח אותה על עינו של הרב מני, כיסה אותן ברתיעת בד והורה לו להישאר עימה עד אחרי השקיעה, למעלה משעתיים. הבטיח הערבי כי בע"ה מצב העיניים ישתפר. ביקש הרב מני לשלם לערבי על טיפולו אך זה סרב. אמר לו כי כעבור שלושה ימים ישוב ואם יתרפאו העיניים אז יסכים לקבל תמורה כספית. יצא הערבי ופנה לדרכו. עברו השעות והרב מני חש שיפור ניכר בעיניו, בלילה הסיר הרתיעה מעיניו ומצא כי עיניו התרפאו, כאילו לא עברו כלל חולי שנאמר- "ועינייך כיונים על אפיקי מים" (שיר השירים). החל מיום המחרת חיפשו הרב מני והרב שהרבני את הערבי והוא נעלם כלא היה. אמר הרב מני לרב שהרבני כי לא היה זה ערבי שריפא אותו אלא היה זה אליהו הנביא. שמי אליהו ואליהו נשלח לרפאני, כך אמר.
 
= רבי עזרא עטיה (1887-1970- מוצאו מחלב/סוריה, היה רבה של ישיבת "פורת יוסף" בירושלים ורבו של הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל) סיפר פעם את הסיפור הבא-
היה יהודי תושב הארץ עשיר ובעל עסקים נרחבים שניהל עסקיו גם במצרים. האיש היה מחזיק תורה, תומך בבתי מדרש, בתי אבות ובנזקקים. פעם אחת נסע אותו יהודי אצל הרב מני להתייעץ עימו אם לנסוע למצרים לצרכי עסקיו. התיר לו הרב מני לנסוע אך התנה בפניו תנאי עליו יקפיד הקפדה יתרה וזה להתפלל תפילת מנחה כל יום, בכל מקום בו ישהה ובכל זמן הקצוב לתפילה ולא יפספסה. קיבל אותו יהודי את התנאי כנדר ויצא לדרכו למצרים. מלך מצרים, באותם ימים, ביקש לבנות מרכז מסחרי גדול במימון פרטי והציע לבעלי הון להגיש הצעותיהם למכרז. המלך קיבל כתריסר הצעות כאלו מעשירים נכבדים גויים וגם אותו יהודי הגיש הצעתו לבית המלוכה. כונסה וועדה בראשות המלך לדון בהצעות ואליה הוזמנו כל העשירים מגישי ההצעות, לבחון כל הצעה והצעה ולהחליט איזו הצעה לקבל. היהודי הגיע למקום כינוס הוועדה והמתין לתורו להיכנס ולהציג את הצעתו. הדיונים בוועדה התארכו ונמשכו זמן רב והנה גילה לפתע אותו יהודי כי נותרו לו כ 30 דק' לסיום זמן מנחה. קם ממקומו במהרה פנה לאחד העשירים שישבו עימו בחדר ההמתנה וביקש כי אם יקראו לו יודיע בשמו כי יצא להתפלל לזמן קצר וישוב אח"כ. יצא ומצא בסמוך בית כנסת, עמד והתפלל מנחה. תוך כדי שהותו בבית הכנסת הגיע תורו ופקידי המלך חיפשוהו ולא מצאוהו. המלך ביקש לדון בהצעת היהודי שלא בנוכחותו. דנו בה והמלך החליט בו במקום לקבל אותה. חיפשו את היהודי כדי לבשרו בהחלטה ואז נזכר אותו עשיר גוי לספר כי היהודי יצא להתפלל. שב היהודי מתפילתו. ראה אותו המלך ושאל אותו בצחוק – "האם מאז שהגעת למצרים החלטת להפוך לדתי?". התנצל היהודי על שנעדר מן המקום כשחיפשוהו והסביר כי יצא להתפלל כיון שכך התחייב בנדר מול רבו. שמע המלך את הדברים ואמר- "עתה אני מבין מדוע מצאת חן בעיניי ובחרתי בהצעתך, כי רבך ברך אותך ואתה קיימת את נדרך מולו וזה רבך כנראה איש קדוש". ביקש המלך מהיהודי כי בתום ההתכנסות יבוא אליו ללשכתו לשיחה. נכנס היהודי ללשכת המלך ושם, בעיניים דומעות מהתרגשות סיפר המלך כי לו אישה ובת חולות, שלא נמצאה להן תרופה למחלותיהן. ביקש המלך מן היהודי כי יפנה לרבו ויבקש ממנו לברך את אשתו ובתו. הביע היהודי הסכמתו ועם שובו נסע לרב מני וסיפר לו על שיחתו עם המלך. הורה לו הרב מני לחזור למצרים ולבקש מן המלך מטפחת של אשתו וחולצה של בתו ולהביאם אליו. עשה היהודי כמצוות הרב מני קיבל מן המלך המטפחת והחולצה המבוקשות והעבירם לרב. אחז הרב בבגדים בידיו והתפלל מספר פסוקים נתן ליהודי חזרה את הבגדים צרף אליה כוס/צנצנת מים שברך עליהם והורה לו לתת לנשות המלך ללבוש הבגדים ולשתות מן המים. שב היהודי למצרים ועשו הנשים החולות כמצוות הרב מני ונרפאו ממחלתם. מאז אותו אירוע התפרסם שמו ברבים, כולל בקרב הגויים, כמי שעושה ניסים ומרפא חולים.
 
= כאשר נפטר הרב מני טענו הערבים כי הוא צדיק/קדוש שלהם  וביקשו לקוברו בבית עלמין מוסלמי. ריב פרץ בין היהודים לבין הערבים בעניין זה ולבסוף לאחר שתיווכו ביניהם נקבר לבסוף בבית העלמין היהודי – בשדה בעל "ראשית חכמה" בחברון. יהודי חברון, ששמעו כי המוסלמים זוממים לגנוב את גופתו של הרב מני ולהעבירה לקבורה אצלם, הציבו שומרים סמוך לקבר במשך שבועיים. מעמדו וכבודו של הרב מני היה רם ונעלה גם בקרב ערביי חברון עד שהיו נוהגים להישבע זה לזה בשמו של הרב. מסופר כי פעם נשבע אחד הערבים בשמו של הרב מני לשקר ומיד מת. אימה נפלה על הערבים המקומיים ומאז ייחסו לו דרגה של מלאך שאסור להזכיר שמו לשווא

יהי רצון שזכותו של הרב אליהו מני תגן על כל עם ישראל.


נכתב ע"י מרדכי חייט
לע"נ ג'וליט בת לולו יצחקי ז"ל        

סיפור מורשת בקרב יהודי מרוקו על נערה ושמה סוליקה, אשר חיה במרוקו במאה ה 19 למניינם ובמותה קידשה שם שמים. למשפחת חג'ואל בעיר טנג'יר שבמרוקו, נולדה תינוקת מדהימה ביופייה וקראוה- סוליקה. הוריה יהודים כשרים ויראי שמים, גידלוה במסירות אין קץ וחינכוה על ברכי האמונה ודרכי ה´.

כשהתבגרה, הייתה לנערה יפת תואר באופן מיוחד, ומחשש לביטחונה מפאת יופייה, נמנעה מלצאת מביתה. סוליקה נודעה, בקרב יהודי הקהילה, במידותיה הטובות ורוחב ליבה אשר האפילו על יופייה הנדיר. באחד מן הימים, הגיע שבחה של הנערה לאוזניו של אחד מעשירי העיר המוסלמים, אשר גמר אומר בליבו לשאת את הנערה ויהי מה. בא האיש לבית הוריה של סוליקה וביקש את ידה, תחת תביעה כי קודם תתאסלם. ההורים הגיבו לפניה בפחד וכדי להציל את בתם הבריחוה מביתם והסתירוה בבית ידידים, עד יעבור זעם. אולם הגוי לא מש מזממו ולא איחר המועד וחיילי המושל הגיעו לבית חג'ואל ובידם צו מעצר כנגד סוליקה. לאחר שהפכו הבית בחיפוש אחריה ולא מצאוה נטלו עימם החיילים את אימה של סוליקה, כבת ערובה.

שמעה סוליקה על מעצר אימה וללא שהות מיהרה לצאת ממחבואה והסגירה עצמה לידי המושל, כדי להביא לשחרור אימה מציפורני הצוררים. סוליקה הובאה בפני השופטים המוסלמים והואשמה בכך שהתאסלמה, חזרה בה ושבה לחיק יהדותה. עלילת שווא זו הייתה פרי מזימתו הנלוזה של העשיר המוסלמי – האשמה זו הייתה חמורה כי ע"פ דין האסלאם, המבצע עבירה זו דינו אחד הוא- הוצאה להורג. השופטים המוסלמים העמידו בפני סוליקה האומללה אפשרות אחת כדי להינצל, והיא לחזור לדת האסלאם ולא, ייגזר דינה למוות. באומץ עילאי עמדה הנערה בפני השופטים העויינים ואמרה בגאון: "מעולם לא התאסלמתי, יהודיה הייתי ויהודיה אשאר לעולם. לא אעבור על דתי, אקבל עליי את גזר הדין ואמות על קידוש השם!" השופטים שלא ציפו לתגובה תקיפה כזו, דחו את המשפט למועד אחר.

משהמשיכה לעמוד בסירובה להתאסלם, חרצו השופטים את דינה – להיהרג . העבירוה לעיר פאס, מקום מושבו של המלך, לצורך ביצוע גזר הדין. אחד מבני המלך שראה את הנערה ונדהם אף הוא מיופייה, הבטיח לה שאם תתאסלם ותינשא לו, תיהפך היא למלכת מרוקו. "לא הכסף ולא הזהב ולא הכבוד ישתוו בערכם לאמונה באלוקי ישראל, אלוקי האמת והצדק", ענתה לו סוליקה בנחישות. משנוכח בן המלך שהנערה מתעקשת שלא להמיר את דתה, איים עליה שבגין עקשנותה יבולע לכל יהודי מרוקו.

כדי להגביר הלחץ עליה ולהסיר התנגדותה הובא בפניה רב הקהילה ואולץ לדבר על ליבה. לדברי הרב השיבה סוליקה כי לא תחטא ולא תעבור על דתה, גם לא במחיר חייה וחיי בני עמה. לב הרב נתמלא גאווה ודמעות זלגו מעיניו על בת ישראל הגיבורה. משעמדה בעקשנות בסירובה הוצאה סוליקה להורג. השנה הייתה תקצ"ד – בהיפוך אותיות צדק"ת (שנת 1834). 

עוד מסופר כי הוצאתה להורג נעשתה באכזריות- היא נקשרה לזנבו של סוס ונגררה עד אשר נפחה נשמתה. לפני ביצוע גזר הדין ביקשה בקשתה האחרונה ונענתה- קיבלה סיכות ובהן קשרה בגדיה לבשרה כדי לשמור על כבודה וצניעותה. היא נקברה בעיר פאס, ליד קברי צדיקים וגדולי ישראל. במותה קידשה "ללא סוליקא" שם שמים, הפכה אות ומופת עבור בני ובנות עמה וסמל לאומץ לב וגבורה על קידוש השם.

זכותה תגן עלינו.

 
מתוך ספרו של מרדכי חייט – "תפארת בנים אבותם".

הרב דוד חי משתה זצ"ל
ט"ז בשבט תרפ"ט - ז' באדר תש"ע (27 בינואר 1929) - (21 בפברואר 2010 למניינם)  ז' בשבט תשע"א- 11 חודשים להסתלקותו של האי גברא רבה יקירא, חסידא וקדישא, מזכה הרבים, איש חסד ואמת, מגדולי רבני חדרה.