אנשים רבים נוהגים לעשן באופן תדיר- שאלה שרבים משומרי תורה ומצוות שואלים, מה הוא יחס ההלכה לעישון סיגריות או מקטרת, האם מותר לעשן או אסור?

לפני מאות שנים, היו הרופאים סבורים שהעישון מועיל לבריאות, ולעיתים היו ממליצים לחולים מסוימים לעשן מקטרת לרפואה. אולם במשך הזמן התברר יותר ויותר, שהעישון מזיק מאוד לבריאות.
כבר בתקופת ה"חפץ-חיים", שנפטר לפני כשישים שנה, התפרסמה דעה של כמה רופאים, שסברו שאסור לאדם חלש להתרגל לעשן, משום שהעישון מחליש את כוחותיו, ועלול אף לגרום למיתתו. ועל פי זה קבע ה"חפץ-חיים" שאסור לאדם להרגיל את עצמו לעשן.
ואף על פי כן, מאחר שלא היה ברור עד כמה העישון מזיק, רוב הרבנים סברו שאין בזה איסור גמור, אלא רק המלצה. ולכן לא מחו כנגד תלמידי הישיבות שנהגו לעשן.
אולם במשך עשרות השנים האחרונות, התברר ללא צל של ספק, על פי מחקרים יסודיים, שהעישון מסוכן מאוד לבריאות, ואם כן ברור שישנו איסור מן התורה לעשן. שכן ציוותה אותנו התורה שנשמור על חיינו, שנאמר (דברים ד, ט): "רק השמר לך ושמור נפשך מאד" וכן נאמר (שם ד, טו): "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". וכן ציוותה התורה להיזהר מכל דבר שעלול לסכן את הנפש, ולכן מי שבונה גג או מרפסת לביתו, מצווה עליו להקיפם במעקה, כדי שלא יפול אדם משם. מכל זה הננו לומדים עד כמה מצווה אדם לשמור על בריאותו, וממילא ברור שמן התורה אסור לעשן. לציין כאן, שיתכן שאיסור עישון אינו רק מצד המצווה לשמור על הבריאות, אלא אף מצד האיסור לרצוח. שהרי בכל שאיפת עשן לריאות, המעשן גורם לנזק ישיר בריאותיו, ובמידה מסוימת מקרב את קיצו, והרי הוא עובר על האיסור החמור: 'לא תרצח' הנזכר בעשרת-הדיברות.

עובדות מדעיות- רפואיות
שלושה סוגי מחלות עיקריים נגרמים על ידי העישון, האחד פגיעה ישירה בריאות על ידי ברונכיטיס ונפחת-הריאות. מחלות אלו פוגעות במנגנוני ההגנה שבריאות כנגד חדירת גורמים מזיקים לגוף, וכן פוגעות ביכולת הריאות לקלוט את החמצן. ברוב המקרים מחלות אלו פוגעות בכושר הגופני וביכולת התפקודית, ובמקרים נדירים מחלות אלו גורמות למוות. הסוג השני הוא מחלות לב: בערך אחד מכל ארבעה אנשים שמתים מהתקף-לב מת מחמת העישון. והסוג השלישי הוא סרטן. בסקרים מקיפים הוכח כי העישון הוא הגורם הסביבתי המרכזי להיווצרות מחלת הסרטן. הסיכון שגבר מעשן יחלה בסרטן גבוה פי שניים מאשר גבר שאינו מעשן. העישון גורם בעיקר לסרטן הריאה, עד שבקרב המעשנים הסיכוי לחלות בסרטן הריאה גבוה פי שבעה מאשר בקרב אלו שאינם מעשנים. על-פי החשבון הסטטיסטי נמצא שבכל שנה מתים בארץ יותר מחמש מאות אנשים מסרטן הריאה מחמת העישון.
בסיכום כללי יוצא ששיעור התמותה בקרב מעשנים גבוה בהרבה לעומת אלו שאינם מעשנים. למשל בסקר ענק של חברות הביטוח באמריקה, נמצא ששיעור התמותה אצל גברים מעשנים בני ארבעים וחמש, גבוה ב80% משיעור התמותה אצל גברים בני גילם שאינם מעשנים. ואילו בקרב בני השישים, שיעור התמותה אצל המעשנים גבוה ב125% מאלה שאינם מעשנים.
במחקר מעניין של אחת מחברות-הביטוח, נמצא כי גם שיעור תאונות הדרכים בקרב המעשנים גבוה מאשר בקרב אלו שאינם מעשנים. 6.59% מקרב המעשנים השתתפו בתאונות דרכים, ואילו בקרב אלו שאינם מעשנים רק 3.75% השתתפו בתאונות דרכים. הסיבה לכך היא שהעשן פוגע בהמוגלובין ועל ידי כך פוחתת כמות החמצן בדם, דבר שגורם לפגיעה ביכולת הריכוז וההערכה של הנהג.
בעקבות מחקרים אלו, חברות-ביטוח רבות העלו את מחיר הפוליסה למעשנים.
ולענייננו על פי כל הנתונים הנ"ל, נפסק להלכה, שישנו איסור חמור מן התורה לעשן.
שאלה הלכתית נוספת הנוגעת לבעיית העישון היא, האם יכול אדם לתבוע מחברו להפסיק לעשן, משום שהעשן מפריע לו. ברור לכל, שבבית פרטי הסמכות לקבוע אם לעשן או לא נתונה בידיו של בעל-הבית. ולכן אורח אינו יכול לחייב את המארח להפסיק לעשן. וכן אורח אינו יכול לעשן בניגוד לרצונו של בעל הבית.
השאלה מה הדין במקומות ציבוריים, או במקומות ששייכים לכמה אנשים, האם יכול זה שאינו מעוניין שיעשנו לידו, לדרוש משכניו להפסיק לעשן, או לא?
בתלמוד מסכת בבא-בתרא (כג, א) מבואר שגם ברשותו הפרטית, צריך אדם להיזהר שלא ליצור נזק לחברו. למשל אסור לאדם ליצור ברשותו ריח רע או עשן שיחדור לרשותו של חברו ויזיק לו. ומכאן ראיה ברורה שהעשן מוגדר בהלכה כדבר מזיק ומפריע, וששכן יכול לתבוע מחברו שלא ליצור עשן שיגיע לרשותו ויצער אותו. וכן הדין במקום ציבורי, שאדם יכול לתבוע משכנו להפסיק לעשן. וכן שני פקידים העובדים במשרד, יכול פקיד אחד לחייב את חברו להפסיק לעשן בסביבתו. ואפילו אם במשך זמן רב השכן שתק ולא מחה ביד המעשן, בכל זאת לא איבד את זכותו, ובכל שעה שימחה בחברו, יהיה החבר חייב להפסיק לעשן.
כיום, ידוע שהעשן מזיק גם לאלו שנמצאים ליד המעשנים, ולכן האיסור הרבה יותר חמור. התברר במחקרים שכאשר אחד מבני-הזוג מעשן, סיכוייו של בן הזוג האחר לחלות בסרטן גבוה פי שלושה מסיכוייו של אדם שבן זוגו אינו מעשן.
ע"פ זאת היו רבנים אשר הורו לתלמידיהם שלא לעשן כאשר נמצאים בחברת אחרים- הרב צבי יהודה הכהן קוק (מ- 1891-1982- בנו של הרב אברהם קוק- היה ראש ישיבת מרכז הרב) הורה שלא לעשן בבית המדרש. וכן פסק הרב פיינשטיין, שאסור לעשן בבית-מדרש או בבית-כנסת, משום שהעשן מזיק לשכנים. אחד מהרבנים הראשונים שלאור המחקרים המדעיים פרסם את ההלכה שאסור לעשן, היה הרב חיים דוד הלוי (מ- 1924-1998 היה רבה של תל אביב- פוסק הלכות והוגה דעות).

ראוי לציין שהעישון גם גורם לאיבוד ממון רב. אדם שמעשן במשך חמישים שנה, בכל יום שתי קופסאות של סיגריות רגילות, משלם עליהם קרוב למאה וחמישים אלף ש"ח. ואם היה חוסך את אותו הכסף, היה בידו בגיל שבעים יותר משלוש מאות אלף ש"ח.

לסיכום העישון מזיק מאוד לבריאות ומסכן באופן ממשי את חייו של האדם המעשן, על כן מצד ההלכה העישון אסור. ברור שע"פ רב מצבו הנפשי/רגשי של האדם, או הלחצים הסביבתיים שהוא נמצא בהם, כמעט ולא מאפשרים לו להתמודד עם המשימה להפסיק לעשן, ואז אולי ניתן להגדיר את מצבו כאונס אך המחקר מוכיח שרוב רובם של האנשים מסוגל להתמודד עם הפסקת העישון ולכן טובה שעה אחת קודם.

מרדכי חייט
מתוך מאמר בנושא של הרב אליעזר מלמד (ראש ישיבת הר ברכה)

" כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ--וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן... וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם..." (ויקרא כג, י-יא; טו-טז)
התורה, בפסוקים הנ"ל, מצווה ומתארת את תהליך הקרבת העומר בבית המקדש וממנה את ספירת ימי העומר המתחילה מיום שני של פסח- ט"ז בניסן , במשך ארבעים ותשעה ימים, עד חג השבועות, שהוא יום החמישים בספירה, החל בו' בחודש סיוון.
העומר- הוא קורבן ראשית תבואת השעורה, בכמות מסוימת – עשירית האיפה
(כ 1.6 ק"ג – ע"פ יח' משקל בימינו).

מתי הוקרב קרבן העומר?
בתקופת בית שני פרץ ויכוח בין הפרושים לבין הכתות האחרות (בייתוסים וצדוקים) לגבי מועד הקרבת קורבן העומר, קרי לאיזה מועד התכוונה התורה לקיום הבאת העומר לבית המקדש- מה הייתה כוונתה במילים- "ממחרת השבת"?
הפרושים (שזו גם ההלכה היום) קבעו כי "ממחרת השבת" הוא ממחרת חג הפסח, כלומר יום שני של פסח- בט"ז בניסן. הכתות האחרות כנ"ל קבעו כי "ממחרת השבת" הכוונה ליום ראשון אחרי השבת (שחלה אחרי יום טוב ראשון של פסח).

איסור
עד קצירת העומר והקרבתו אסור היה לקצור מן השדות כל תבואה מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמת, שיבולת שועל ושיפון) וזאת ע"מ לקיים ציווי התורה- "ראשית קצירכם".

מה היו עושים?
בליל ט"ז בניסן (מוצאי יום טוב ראשון של פסח) היו יוצאים שלוחי בית דין לשדות השעורה בירושלים (קרוב ככל האפשר לבית המקדש) או מחוצה לה, כורכים את השעורה לאלומות וקוצרים שלוש סאים (בנפח של כ 40 ליטרים למידות בימינו) של תבואה. השעורה הייתה נקצרת כשהיא מעט לחה. הקצירה הייתה נעשית ע"י שלושה אנשים, בשלושה מגלים וכל התבואה שנקצרה הייתה מונחת בשלושה קופות (תיבות/כלים). הקציר היה מתבצע בקהל רב, להדגיש כי הלכה שנקבעה היא כדעת הפרושים. מצווה זו נעשתה בזמנה ולכן היא גם דחתה את השבת.את הקופות היו מביאים לבית המקדש, חובטים את השעורים, בוררים אותם, קולים אותם על אש, שוטחים אותם בעזרה שבבית המקדש כדי שהרוח תנשב עליהם. אח"כ טוחנים את גרעיני השעורה ומנפים בי"ג נפות. מתוך כל השעורה שנטחנה והוכנה, היו מוציאים כמות של עשירית האיפה (כ 1.6 ק"ג) וכל השאר, כל מה שנותר מכמות זו חוללה ונפדתה (כיוון שזהו קורבן קודש לה') וכל אדם יכול היה לאוכלה. ביום ט"ז בניסן היה הכוהן בולל את עשירית האיפה בשמן (בכמות של לוג) ומוסיף לעיסה קומץ לבונה. היה מניף את העיסה/המנחה במזרח המזבח ואח"כ קומץ מן המנחה וזורק/מקטיר על המזבח. כל מה שנותר מן המנחה נאכל ע"י הכוהנים.


מה משמעות ה"עומר"?
ע"פ הפשט, השעורה מבשילה בתחילת האביב, בפסח. החיטה, לעומתה, מבשילה בשבועות, בסוף הקיץ. הקרבת העומר הייתה למעשה הודיה לקב"ה על קציר השעורה המוצלח שנקצר ותפילה שקציר החיטה בשבועות יהיה אף מבורך.
ע"פ ספר החינוך והרמב"ם  ספירת העומר קושרת בין פסח, שהוא יום זיכרון לגאולה ממצרים, לבין שבועות, שהוא יום זיכרון למתן תורה וזאת ע"מ להראות כי יציאת מצרים  נועדה להשיג את המטרה של קבלת התורה בהר סיני.
המילה "עומר" רומזת על שיעבוד מצד עבדות. במילה זו נעשה שימוש בשני מקומות בתורה- פרשת "כי תצא" נאמר על שבויית מלחמה יפת תואר, שאם האדם לבסוף לא יחפוץ בה יקיים ציווי התורה - " וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ..." (דברים כא, יד). ועוד בפרשה זו נכתב על אדם מישראל הגונב אדם אחר ומוכרו לעבדות- "כִּי-יִמָּצֵא אִישׁ, גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִתְעַמֶּר-בּוֹ, וּמְכָרוֹ--וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דברים כד, ז).
השעורה – רומזת לגשמיות. שנאמר בפרשת "נשא" על האישה הסוטה, זו הנחשדת ע"י בעלה כי נטמאה ביחסים עם גבר זר (נסתרה/התייחדה עם גבר זר שאינו בעלה, הוזהרה ע"י בעלה שלא לעשות זאת שוב אך נסתרה שנית), כי בעלה יביאה אל הכהן במקדש ועימה מנחה (מנחת קנאות), שהיא עשירית האיפה קמח שעורים. אותה מנחה היא תחזיק בידיה בעת השבעתה ושתית המים המאררים (אותם מים הנותנים את האינדיקציה אם נטמאה או לא). במה נחשדה האישה הסוטה? בחטא תאוות הגוף, בחטא הגשמיות.
מכאן- בעת הקרבת קרבן העומר אנו למעשה משעבדים את הגשמיות שלנו, את החומריות שבנו לקב"ה.

מדוע הבאת קרבן העומר נעשית בשני של פסח ולא בפסח עצמו (יום טוב ראשון)?
הבאת קרבן העומר נעשית ממחרת הפסח כי ביום טוב ראשון אנו עסוקים בהלל ושבח לקב"ה על שהוציאנו מעבדות לחירות, משעבוד רוחני לחירות רוחנית, כלומר זהו השלב של ההכרה באלוקותו/מלכותו של הקב"ה. לאחר שהכרנו בו וקיבלנו על עצמנו את מרותו/מלכותו עלינו , עתה אנו פונים לשעבד לו את הגשמיות שיש בנו. ובכל יום ויום אנו סופרים – מה אנו סופרים? את עלייתנו בדרגות הרוחניות מן הנקודה שבה הקרבנו את גשמיותנו (דרגת הגשמיות הגבוהה ביותר) לנקודה שבה קיבלנו את התורה בהר סיני- היא חג השבועות (הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר).

רבנו יוסף חיים- ה"בן איש חי" זצוק"ל כתב כי "הזוהר הקדוש" החמיר מאוד בעניין מצוות ספירת העומר, כאשר יצר הקבלה בין ספירת העומר לספירת ימי הטהרה  של האישה. כיוון שישראל, גם כאשר נכנסו תחת כנפי השכינה, היו צריכים לעבור תהליך של טהרה מטומאת מצרים ע"מ להיטהר ולזכות לדבוק בשכינה ולקבל התורה. מהותה של ספירת העומר – לטהר, לקדש את האדם ולרוממו. ה"זוהר" כתב- "וספרתם לכם"- לעצמכם ומסיים-"צא וראה שמי שאינו מונה וסופר את ימי העומר אין הוא ראוי להיקרא טהור ואינו בכלל הטהורים ובודאי שאינו כדאי לקבל התורה". עניין זה רמוז בספר תהילים- "אֲסַפְּרָה, אֶל-חֹק ה' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה--אֲנִי, הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ" (ב, ז). "אספרה אל חק"- כותב ה"זוהר", זוהו ספירת העומר. שאם אדם מקיימה זוכה שיאמר עליו- "בני אתה" וזכאי לקבל התורה כאילו ילדו הקב"ה.

נכתב ע"י מרדכי חייט  

התורה מצווה אותנו- "אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאָסְפְּכֶם אֶת-תְּבוּאַת הָאָרֶץ, תָּחֹגּוּ אֶת-חַג- ה', שִׁבְעַת יָמִים; בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן.  וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם--שִׁבְעַת יָמִים.  וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לה', שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה:  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ. בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם..." (ויקרא כג, לט-מג - פרשת "אמור").

הקב"ה ציווה על הישיבה בסוכה וכן על נטילת ארבעת המינים ביום ט"ו בחודש השביעי, הוא חודש תשרי, למשך שבעה ימים, לזכר יציאת מצרים. הגמרא במסכת סוכה (יא, ע"א) מביאה מחלוקת חכמים- בין רבי אליעזר (מ- בן הורקנוס) לבין רבי עקיבא. המחלוקת עוסקת בשאלה באילו סוכות הושיב הקב"ה את בני ישראל בצאתם ממצרים. רבי אליעזר אומר- ענני כבוד ורבי עקיבא אומר- סוכה ממש עשו להם. מבאר רש"י כי בני ישראל בחנותם ישבו בסוכות ממש. אך הדעה המקובלת היא כי הקב"ה הושיב את בני ישראל בענני כבוד והישיבה בסוכה היא זכר לכך. בפרשת "האזינו" מבאר רש"י במקום את הפסוק- " יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר,  וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן; יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ  יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ" (דברים לב, י) כך- "שם סבבם והקיפם בעננים וסבבם בדגלים לארבע רוחות, וסבבן בתחתית ההר... כאישון עיניו- הוא השחור שבעין שהמאור יוצא הימנו". כלומר- רומז הפסוק לכך שהקב"ה הקיף את בני ישראל בעננים וזוהי מצוות הסוכה, כשיטת רבי אליעזר.
 
רבים מן המפרשים תמהים על השאלה- מדוע קבע הקב"ה שני מועדים כזכר/ציון יציאת מצרים? חג הסוכות שנאמר- "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" וחג הפסח שנאמר- "שָׁמוֹר, אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לה' אֱלֹקיךָ: כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹקיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה" (דברים טז, א- פרשת "ראה"). מדוע שני חגים לזכר יציאת מצרים, שהרי למתן תורה נקבע חג אחד הוא חג השבועות ולקריעת ים סוף חג אחד– שביעי של פסח? התשובה המקובלת לשאלה זו היא כי שני החגים אומנם קשורים לזכר יציאת מצרים אך לכל אחד מהם יסוד שונה- בעוד שבחג הפסח אנו זוכרים/מציינים את היציאה מעבדות לחירות,  הרי שבחג הסוכות אנו זוכרים/מציינים את ניסי ההליכה במדבר. והתורה מדקדקת בעניין – כאשר מזכירה את חג הפסח נאמר- "כי בחודש האביב הוציאך... ממצרים"- הדגש על היציאה ממצרים ואילו בחג הסוכות נאמר- "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל"- הדגש הוא על ההליכה במדבר ביציאת מצרים. והדבר גם תואם את ביאור רש"י הנזכר בפרשת "האזינו" המתייחס לניסי המדבר.
 
שואלים חז"ל, אם חג הסוכות נחוג על ניסי ההליכה במדבר, מדוע אנו חוגגים אותו בחודש תשרי, שהרי היה מתאים יותר לחוג אותו במועד הסמוך ליציאת בני ישראל ממצרים- ניסן, אייר, סיוון או אולי תמוז?  מה המיוחד בחודש תשרי הוא החודש השביעי למניין חודשי השנה ע"פ התורה. התשובה לשאלה זו מצויה ב"טור" (מ- לר' יעקב בן אשר- 1269-1343- גרמניה/ספרד- מכונה "בעל הטורים" מגדולי פוסקי ההלכה בדורו) ובמשנה ברורה  (ל"חפץ חיים"- ר' ישראל מאיר הכהן מראדין- פולין- 1838-1933- מגדולי חכמי אשכנז) – הקב"ה ציווה אותנו לבנות סוכה ע"מ שנזכור את הגדולות והנוראות שלו. אף על פי שיצאנו בחודש ניסן לא ציוונו לעשות סוכות בחודש זה כי רצה להפריד בין המועדים, ע"מ שלא נחוג את שניהם באותו זמן. לא קבע לנו את הסוכה בחודשי הקיץ כי דרך כל אדם לעשות סוכה לצל בתקופה זו
(מ- אדם מבקש למצוא מחסה מן החמה והחום בקיץ אז בונה סוכה/סככה ויושב בה). היות וזה דרך כל אדם, לא הייתה ניכרת, בתקופה זו, שבניית הסוכה על ידנו נעשית ע"פ מצוות ה' יתברך והיו סבורים כי אנו בונים הסוכה ככל שאר בני האדם, ע"מ להינצל מחום הקיץ ואז לא היה בא לידי ביטוי נס ההליכה במדבר, הנוגע לסוכה. לכן ציווה אותנו הקב"ה לבנות הסוכה בחודש תשרי, שזה זמן תחילת הגשמים, שאז שאר אומות העולם יוצאים מן הסוכה ומכניסים מיטלטליהם לתוך ביתם ובאים ישראל ועושים ההיפך- יוצאים מתוך ביתם ונכנסים לסוכה. ובזה מעידים כי בניית הסוכה נעשית לקיום מצוות ה' יתברך.
 
ההסבר יפה, אך עולה מכך שאלה נוספת-  מדוע דווקא בחודש השביעי- חג הסוכות יכול היה להיקבע בכל חודש אחר בתקופת הגשמים- בחודש השמיני, התשיעי, העשירי וכו'? ואם ביקש הקב"ה שבניית הסוכה ע"פ מצוותו תהיה ניכרת, יכול היה לקבוע זמנה בשיא עונת הגשמים שאז סיבת בניית הסוכה הייתה ניכרת עוד יותר. לכך יש כמה וכמה תשובות-
התשובה הראשונה מצויה בילקוט שמעוני (פרשת "אמור")- שואל המדרש מדוע אנו מצווים לבנות סוכה אחרי יום הכיפורים? לומר לך שבראש השנה יושב הקב"ה לדין על כל באי עולם וביום הכיפורים הוא חותם את הדין. ואז עלול אחד הדינים שקבע הקב"ה, להטיל חובת גלות ממקומם על ישראל. ובאים ישראל ויוצאים מבתיהם לסוכה ומעלה עליהם הקב"ה כאילו גלו ממקומם ואז דין הגלות לא מתקיים (מ- שלכאורה כבר התקיים בישיבה בסוכה). זו הסיבה שבניית הסוכה נקבעה לחודש השביעי – ליצור סמיכות בין יום הכיפורים לזמן בניית הסוכה, שבבנייתה וישיבה בה מכפר האדם על חובת הגלות שהוטלה עליו/התחייב בה בחתימת הדין ארבעה ימים קודם לכן.
הגאון מווילנה (מ- רבי אליהו בן שלמה זלמן- 1720-1797- ווילנה/ליטא- מגדולי חכמי אשכנז- מגדולי הפוסקים והמפרשים)- מתבסס על המדרש הנ"ל ומציין כי כל חג הסוכות בא להמתיק את דיני הימים הנוראים. מביא את המשנה במסכת סוכה
( כ"ח, ע"ב) הכותבת כי שבעת ימים הופך האדם את הסוכה למגורי קבע ואת ביתו למגורי ארעי. מתי נאלץ לפנות את הסוכה בתוך ימים אלו? כאשר יורדים גשמים עזים. משלה המשנה משל- למה הדבר דומה לעבד הבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו, כלומר בא העבד למזוג לרבו/אדונו (מ- מים לתוך כוס היין להמתיק היין) ולקח זה את כד/כלי המים ושפכו כולו על פניו של העבד. כך הדבר כאשר אנו יושבים בסוכה והקב"ה ח"ו לא מעוניין שנשב בסוכה אז הוא מוריד עלינו גשמים. שאל הגאון מווילנא מדוע דימתה המשנה את ירידת הגשמים בזמן הישיבה בסוכה לעבד שבא למזוג לרבו ושפך לו קיתון על פניו? ומבאר כי מזיגה זה עירוב מים ביין. היין היה אז חריף מאוד ולא ניתן היה לשתות אותו לכן המתיקו/מהלו אותו במים. המים נחשב חסד והיין נחשב דין. כאשר אנו יוצאים מבתינו ויושבים בסוכה אנו מבקשים להמתיק/למזג את הדין שנקבע בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים (דין הגלות), כפי שכתב המדרש לעיל, ואז כאשר הקב"ה לא רוצה שנמתיק את הדין בישיבה בסוכה הוא שופך עלינו מים מלמעלה ומבטל את מיתוק הדין. זו הסיבה שבחרה המשנה במשל זה.

סיבה שנייה קשורה לריבוי השמחה בחג הסוכות, כפי שציוותה התורה- " וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם--שִׁבְעַת יָמִים..." (פרשת "אמור"- ראה ברישא). ובפרשת "ראה"- "וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ... וְהָיִיתָ, אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים ט"ז, י"ד-ט"ו- פרשת "ראה").
כותב הרמב"ם בהלכות לולב (פרק ה) כי ע"פ שיש מצוות שמחה בכל החגים, יש שמחה יתרה בחג הסוכות.
- כתבו רבותינו כי זוהי הסיבה מדוע נקבע חג הסוכות בחודש השביעי, מיד אחרי ראש השנה ויום הכיפורים, כי רק לאחר הימים הנוראים יש לאדם את הסיבה להיות בשמחה ולא לפני. מדוע? כי כל עוד האדם נמצא במצב בו עוונותיו עליו אין לו יכולת להיות בשמחה. אך לאחר שניקה עצמו מעוונות יכול לשמוח.
- וכתב הרמ"א (מ- רבי משה איסרליש- 1520-1572- פולין- בעל "המפה" הגהות לשולחן ערוך- מגדולי הפוסקים בחכמי אשכנז) כי במוצאי יום הכיפורים אוכלים, שותים ושמחים כי זהו זמן שמחה. בסס דבריו על התוספות במסכת יומא -מדרש חז"ל- שבכל מוצאי יום כיפור יוצאת בת קול ואומרת: "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלוקים את מעשיך" (קהלת ט, ז).  אדם שעשה את עבודת יום הכיפורים (תשובה) כנדרש וודאי התכפרו לו חטאיו משמים ואדם זה שנמחלו לו עוונותיו נמצא בשמחה רוחנית.
- על הפסוק -" יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ" (תהילים מח, ג) ביארו חז"ל במדרש כי בשעה שהיה בית המקדש קיים לא היה אחד מישראל שהיה נמצא בצער. מדוע? כי היה נכנס לבית המקדש מלא עוונות ומקריב קורבנות ומתכפר לו. שאין שמחה גדולה מזו שהיה יוצא צדיק, נקי מעוונות.
- אחרי תפילת "כל נדרי" אנו אומרים את הפסוק- "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי-לֵב שִׂמְחָה" (תהילים צ"ז, יא) שמשמעו- שאדם יודע שהתכפרו חטאיו, הוא נקי מעוונות, וחזר להיות צדיק, הדבר מביא לו שמחה. היות והתורה ציוותה לנו- "ושמחת בחגך והיית אך שמח" בחג הסוכות היא קבעה החג בחודש תשרי אחרי הימים הנוראים. כי אם הייתה מצווה לשמוח בחג הפסח, איך אפשר היה לשמוח כאשר עוונות האדם עוד תלויות עליו? מתי יכול לשמוח, רק כאשר התכפרו עוונותיו וזה יכול להתקיים רק אחרי הימים הנוראים, בהם נוקה האדם מעוונותיו.
- רבי חיים פלאג'י (1788-1869- איזמיר- רב, פוסק ומקובל, מגדולי האחרונים) מביא בספרו "מועד לכל חי" שכל השמחה שבה מצוי אדם בחג הסוכות מקורה במחילת העוונות של יום הכיפורים. רמוז באותיות המילה – "סוכה"- " וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר יד, כ).
- הגמרא במסכת סוכה (דף נג, ע"א) מביאה שבשמחת בית השואבה היו אנשים רוקדים ושמחים. יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו אלו חסידים ואנשי מעשה ויש מהן אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו אלו בעלי תשובה, אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו. רואים שכל השמחה שהייתה בבית השואבה מקורה במחילת העוונות.
- על הפסוק בנביא- "וּשְׁאַבְתֶּם-מַיִם, בְּשָׂשׂוֹן, מִמַּעַיְנֵי, הַיְשׁוּעָה" (ישעיה יב, ג) מבארים רבותינו שהששון שיש בשמחת בית השואבה נובע מכוח הישועה של יום הכיפורים, ממחילת החטאים.
- מדרש "ילקוט שמעוני" מונה שלוש פעמים בהם ציוותה התורה לשמוח בחג הסוכות- "וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם" (פרשת "אמור"), "וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ... וְהָיִיתָ, אַךְ שָׂמֵחַ" (פרשת "ראה"). בחג הפסח כך כותב המדרש אי אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת. לפי שנדונים על התבואה ואין אדם יודע אם עושה השנה תבואה. (מ- אינו יודע מה יהיה יבול האדמה בתבואה) ובעצרת (מ- חג השבועות) אין כתוב אלא שמחה אחת,  דכתיב "ועשית חג שבועות לה' אלקיך"... "ושמחת אתה וביתך" (דברים ט"ז, י) - ולמה כי התבואה נכנסת בפנים (מ- נלקטה), אבל בחג (מ-הסוכות) לפי שנטלו הנפשות דימוס ביום הכיפורים (מ- קבלו מחילה. כבר נלקטו התבואה ופירות האילן והוכנסו לבית וגם נמחלו העוונות, לכן השמחה היא משולשת). מכאן למדים כי מקור השמחה העיקרי היא המחילה/כפרת העוונות שקיבלנו ביום הכיפורים.

לסכם הסיבות לקביעת חג הסוכות בחודש תשרי- האחת כי הישיבה בסוכה מכפרת על דין גלות/דיני הימים הנוראים והשנייה כי אי אפשר לאדם להיות בשמחה אם אין עוונותיו נמחלים והימים הנוראים מכפרים לאדם על עוונותיו.
 
סיבה שלישית מביא אותה הגאון מוילנא. בני ישראל חטאו בחטא העגל בשבעה עשר בתמוז, משה רבנו ירד מן ההר ושיבר את הלוחות והשכינה הסתלקה מבני ישראל בגין החטא. בעקבות כך הסתלקו להם גם ענני הכבוד. למחרת עולה משה רבנו להר ושוהה שם ארבעים ימים לבקש מחילה עבור העם. יורד בסוף חודש אב ועולה שוב בראש חודש אלול לקבל הלוחות השניים. יורד בפעם השלישית במוצאי יום הכיפורים כשבידיו הלוחות החדשים ועם הבשורה שהקב"ה כיפר לבני ישראל על חטא העגל. שנאמר- " וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". בשהייתו השנייה של משה בהר סיני הצטווה משה רבנו על בניין המשכן. אמר הקב"ה לישראל - "עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח). וכך עושה משה, כאשר הציווי על בניית המשכן היה סימן לכך שהקב"ה מחל לישראל על חטא העגל. למחרת ירידתו השלישית מן ההר בי"א בתשרי הקהיל משה את כל העם וציווה אותם על בניית המשכן, בתוך כך להביא את תרומתם לכך, זאת ככפרה על חטא העגל. איסוף חומרי הגלם למשכן בוצע בי"ב ובי"ג בתשרי. בי"ד בתשרי, כך מבאר הגאון מוילנא הכריזו, בפני העם, על הפסקת התרומות כי נאספו מספיק. בט"ו בתשרי התחילו לבנות את המשכן. ובשעה שהתחילו לבנות את המשכן חזרה השכינה למחנה בני ישראל. והסימן לכך היו ענני הכבוד שחזרו חזרה, לאחר שהסתלקו מישראל בגין חטא העגל ונעדרו ממנו מאז י"ז בתמוז. הסביר הגאון מוילנא כי היות וחזרו ענני הכבוד בט"ו בתשרי נקבע חג הסוכות בחודש/מועד זה, שהרי כל הישיבה בסוכה הינה זכר לענני הכבוד.
בעקבות חטא העגל כאמור הסתלקה השכינה מבני ישראל והביטוי לכך היה הסתלקותם של ענני הכבוד.
- מדוע דווקא בענני הכבוד צוינה הסתלקותה של השכינה? שהרי הגמרא במסכת תענית (ט, ע"א) אמרה כי ג' פרנסים טובים עמדו להם לישראל ואלו הם: משה אהרון ומרים. וג' מתנות טובות ניתנו על ידם ואלו הם: הבאר, הענן והמן. שלושה פרנסים טובים ושלוש מתנות טובות שליוו את בני ישראל במדבר. מוסיפה הגמרא ואומרת: הבאר בזכותה של מרים זה בארה של מרים. ענני הכבוד בזכותו של אהרון והמן בזכותו של משה. מתה מרים נסתלקה הבאר וחזרה הבאר בזכות שניהם (משה ואהרון). מת אהרון הסתלקו ענני הכבוד וחזרו שניהם (הבאר והעננים) בזכות משה. מת משה נסתלקו כולם. בז' באדר מועד פטירתו של משה נסתלקו גם הבאר, גם עניני הכבוד וגם המן. אם כן, שלושה ניסים היו לבני ישראל במדבר- מים/באר, ענני כבוד ומן. בי"ז בתמוז, כאשר חטאו בני ישראל בחטא העגל החליט הקב"ה לסלק השכינה מישראל ובחר בסימן אחד, מתוך שלושת הניסים הנזכרים, לבטא/לסמן זאת ואלו היו ענני הכבוד.  מדוע דווקא ענני הכבוד, יכול היה הקב"ה לסלק את הבאר או את המן למה בחר דווקא בענני הכבוד?
שאלה נוספת שצריכה להישאל היא מדוע על אף שנקבע חג הסוכות על ניסי יציאת מצרים/ההליכה במדבר, הנס היחיד שאנו מזכירים אלו הם ענני הכבוד ואין לבארה של מרים או למן בזכות משה כל חלק בעניין? עמדו רבותינו על השאלה ובארו כי אי אפשר היה לקיים אנשים/ העם ללא מים וללא אוכל אלו הם דברים בסיסיים והכרחיים לקיום ולכן לא ראוי שיקרא בהם נס. אבל ענני הכבוד שהם לא דבר הכרחי/בסיסי לא היו דבר של מה בכך. בארה של מרים והמן של משה הם דברים הכרחיים ולזה לא קובעים נס כי אי אפשר להסתדר בלעדיהם. אך ענן שאפשר להסתדר בלעדיו שאינו הכרחי, קובעים נס. כמו אהרון הכהן שעשה מעל הטבע דברים לא הכרחיים, אך שטובים לכלל, בהיותו "אוהב שלום ורודף שלום" הקב"ה נתן לנו את נס העננים בזכותו של הראשון. עשה הקב"ה לישראל דבר שהוא למעלה מן ההכרח וזה העננים, לכן דווקא על זה, על העננים, קבעו את חג הסוכות. לכן נקבע סוכות על ענני הכבוד ולא על המן או הבאר.

 בחג זה, בנוסף לישיבה בסוכה נצטווינו על מצווה נוספת והיא ארבעת המינים. נשאלת השאלה מה הקשר שבין ארבעת המינים לבין ניסי ההליכה במדבר שהם יסוד הזיכרון של חג הסוכות?
במדרש רבה (פרשת "אמור") מופיעים שני מדרשים (מופיע גם בילקוט שמעוני) בהם עולה משל על שניים שנכנסו אצל הדיין ולא יודעים מי ינצח בדין הזה אך מי שלוקח כף של תמר (בביאור אחר- כידון) הוא מנצח. והנמשל הוא- ישראל ואומות העולם נכנסים לדין אצל הקב"ה ולא יודעים אנו מי ינצח בקרב הזה, אך ישראל יוצאים מלפני הקב"ה ולולביהם ואתרוגיהם בידיהם ומכאן אנו יודעים כי ישראל מנצחים. בא המדרש לומר כי עצם לקיחת ד' מינים ולולב בראשם מהווה ראיה כי ישראל זכה בדין מול אומות העולם. זה היסוד הראשון של ארבעת המינים- לסמן את ניצחונם של ישראל על אומות העולם.
מוסיף המדרש כי מיום הכיפורים ועד חג סוכות עסוקים ישראל במצוות- זה עסוק בסוכתו וזה עסוק בלולבו. וביום טוב ראשון של חג הם נוטלים את לולביהם ואתרוגיהם בידיהם ומקלסים (מ- משבחים/מהללים) לקב"ה והוא אומר לישראל כבר מחלתי לכם על מה שעבר ומכאן ואילך יחשבו עוונותיכם (מ- יתחיל מחדש חשבון העוונות לשנה החדשה). נאמר- "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן"- זה ראשון לחשבון עוונות. אם כן אנו רואים קשר בין יום הכיפורים לחג הסוכות, שחג הסוכות הופך להיות מניין מחודש של העוונות ובימים שבין המועדים הללו "לא חושבים את העוונות"- בימים הללו לא מונים את עוונות ישראל.
לסכם- ארבעת המינים מבטאים שני יסודות- האחד- הלולב- כידון, המסמל את הניצחון של ישראל על אומות העולם, והשני- ההכנות שעושה האדם לקראת חג הסוכות במצוות הסוכה וארבעת המינים מאפשרות לנו לא לבוא בחשבון על העוונות שלנו עד יום טוב ראשון של סוכות.

ממשיך המדרש ואומר- הצטווינו לקחת ארבעת המינים כאשר כל מין דומה לאחד מאבריו של האדם- האתרוג דומה ללב, הלולב לעמוד/חוט השדרה, ההדס לעיניים והערבה לשפתיים. אומר המדרש – פרי עץ הדר- מה זה אתרוג יש בו ריח ויש בו טעם כך ישראל יש בהם אנשים שיש בהם תורה וגם מעשים טובים. כפות תמרים- מה תמרה זו יש בה טעם ואין בה ריח כך ישראל יש בהם אנשים שיש בהם תורה אך אין בהם מעשים טובים. ענף עץ עבות- הדס זה יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם אנשים שאין בהם תורה אך יש בהם מעשים טובים. וערבי נחל- ערבה אין בה טעם ואין בה ריח, כך ישראל יש בהם אנשים שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. אם כן נצטווינו לקחת ארבעת מינים כאשר באחד יש גם טעם וגם ריח, בשני רק טעם, בשלישי רק ריח וברביעי לא זה ולא זה. אומר המדרש מפי הקב"ה שאי אפשר לאבד את "הערבות"- שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. מה כן? יעשו כולם אגודה אחת ויכפרו אלו על אלו. יחברו הלולב, ההדס, הערבה והאתרוג יחד ואז ישלימו זה את זה.
רבנו בחיי כתב כי בנטילת הלולב בחודש תשרי, שזה החודש שבו נברא העולם ובראשיתו (ראש השנה) נברא אדם ראשון, אנו מכפרים על חטאו וקלקולו של "אבינו הראשון" – אדם ראשון.  ומבארים הדברים בכך שאחת הסברות אומרת כי פרי עץ הדעת היה אתרוג ובנטילת אתרוג אנו מתקנים את חטאו של אדם ראשון שנעשה באתרוג, ע"פ סברה זו. נאמר-  "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן"- זה העוון הראשון שנעשה ע"י אדם ראשון באכילת הפרי האסור, שעליו אנו מברכים בסוכות.

 לסכם- יש לנו את האתרוג לכפר על חטא אדם ראשון, יש לנו את הסוכה לכפר על גלות וד' מינים המכפרים זה על זה (מ- ערבות הדדית). וכן, ע"פ הגאון מווילנא, הישיבה בסוכה בט"ו בתשרי, מועד בו שבו ענני הכבוד לישראל לציין כפרת חטא העגל (שגרם להסתלקותם).

אומרים רבותינו (מביא זאת ה"משך חכמה"- רבי מאיר שמחה הכהן- 1843- 1926- וילנא- מגדולי רבני אשכנז לפני השואה- ספריו החשובים היו על חידושי התורה/הגמרא והרמב"ם) כי בעברו של עם ישראל ישנם שני חטאים אשר השלכותיהם/השפעותיהם/משמעויותיהם נמשכים ומשפיעים בכל הדורות ואין לך פורענות שבאה על ישראל ששורשיה אינם נעוצים בחטאים אלו. אלו הם- חטא העגל וחטא מכירת יוסף. ושני השעירים שאנו מקריבים ביום הכיפורים קשורים גם הם לחטאים אלו- השעיר לה' הוא לכפרה על חטא העגל והשעיר לעזאזל הוא לכפרה על מכירת יוסף. לאחר הקללות של פרשת "כי תבוא", לאחר הפחד והחרדה שמטילים ראש השנה ויום הכיפורים בגין כתיבת וחתימת הדין בא חג הסוכות להכניסנו לעבודת ה' באהבה ובשמחה. וגם בחג זה אנחנו צריכים לכפר על שני חטאים קדמונים אלו, אך הפעם לא מתוך יראה, כפי שהיה בראש השנה ויום הכיפורים, אלא מתוך שמחה. ואיך עושים זאת? במצוות סוכה ובמצוות ארבעת המינים. איך מתכפר? צייננו לעיל את דברי הגאון מווילנא על שובם של ענני הכבוד כסימן לכפרת חטא העגל. כך יש לנו בישיבה בסוכה כפרה על חטא העגל. הסוכה מסמלת גם אחדות בעם ישראל שנאמר- "ופרוש עלינו סוכת שלומך" (מתוך תפילת ערבית של שבת ומועדים). ואם ענני הכבוד היו בזכות אהרון הרי שהוא גם היה אוהב שלום ורודף שלום. אם כן, בישיבה בסוכה יש כפרה על שני החטאים- ראשית,  זיכרון לחזרת ענני הכבוד שהם הסמל לכפרת חטא העגל ושנית עצם הישיבה בסוכה המסמלת אחדות היא התיקון של עוון מכירת יוסף ששם היו שנאת חינם , מחלוקת ופירוד.
 
אמר דוד המלך – "תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה; מֵרִיב לְשֹׁנוֹת" (תהילים לא, כא). מכאן מבאר הגאון מווילנא כי הסוכה מגינה ומכפרת על חטאי הלשון (לשון הרע) כפי שהיה בחטא מכירת יוסף (כשיוסף הוציא דיבת אחיו רעה ועל זה הם זרקוהו לבור ומכרוהו) . מכאן ראיה נוספת לקשר שבין ישיבה בסוכה לבין תיקון עוון מכירת יוסף. ניתן לראות את חטאי הלשון גם בחטא אדם ראשון שבא הנחש ופיתה את חוה וזו פיתתה את אדם ראשון לחטוא. אם כן הישיבה בסוכה, מכפרת גם על חטא מכירת יוסף וגם על חטא אדם ראשון.
 
במשנה במסכת סוכה נאמר כי סוכה שגובהה יותר מעשרים אמה פסולה. ומדוע? כי מעל עשרים אמה אין העין שולטת. מעבר לעשרים אמה אין אדם יודע שהוא דר בתוך סוכה.  ומה העניין? ישנו דיון ארוך בגמרא במסכת שבת סביב היסוד של "אין העין שולטת". הגמרא מתייחסת בתוך הדיון לעניין מכירת יוסף- לפסוק- "וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" (בראשית לז, כד) וביארו רבותינו- מים אין אך נחשים ועקרבים יש. ואם זרקו אותו לבור מלא נחשים ועקרבים אזי התכוונו להורגו. אלא שמבארים רבותינו כי בעת שזרקו האחים את יוסף לבור לא שלטה עיניהם בבור כי היה עמוק מאוד (מעל עשרים אמה) ולכן לא ראו שהיו בו נחשים ועקרבים, שאם היו רואים לא היו זורקים אותו לבור. באה המשנה בסוכה ומבארת לנו כי היות והסוכה באה לכפר על חטא מכירת יוסף, היא לא יכולה להיות מעל עשרים אמה כי אז לא שולטת בה העין, כפי שהיה בבור אליו הושלך יוסף. ואם הסוכה מתקנת היא חייבת להיות פחות מעומקו של הבור אליו הושלך יוסף כדי שיתקיים בה "שליטת העין", מה שלא היה בעוון המכירה.

מצווה נוספת עליה הצטווינו בסוכות היא שמחת בית השואבה. עליה נאמר במסכת סוכה (דף נא)- "מי שלא ראה את שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". שמחה שחרגה כל גבולות- אומרים לנו רבותינו כי חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים כשבידיהם אבוקות אור ואומרים לפניהם דברי שיחות ותשבחות והלווים בכינורות ובנבלים ובמצלתיים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר. אמרו עליו על הלל הזקן שהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן- הכל כאן, ואם איני כאן- מי כאן. ובאר רש"י כי הלל התכוון לשכינה. היה דורש שלא יחטאו בשמו של הקב"ה, שכל מה שחפץ בגינו שורה השכינה כאן בבית המקדש והכל באים לכאן, אך אם יחטאו ישראל יסלק את שכינתו ומי עוד יבוא לכאן (לבית המקדש). ושואלים רבותינו מדוע אמר זאת הלל הזקן בסוכות דווקא?
רבותינו מספרים כי תנאים היו עושים בשמחת בית השואבה דברים מעניינים. מסופר על רבי שמעון בן גמליאל כשהיה שמח בשמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אור וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחווה - נועץ שני אגודליו בארץ, ושׁוחה (מתכופף) ונושק את הרצפה, וזוקֵף, ואין כל ברִייה יכולה לעשות כן.  וכנראה היה צריך לתרגל את זה עוד קודם סוכות. ועוד מסופר כי החכמים לא ישנו בימים אלו אלא היו עסוקים בשמחה. מהי השמחה הזו? רבותינו מסבירים כי האירוע של שאיבה וניסוך המים על המזבח נקרא "שמחת בית השואבה" כי "משם שאבו רוח הקודש".

ויונה הנביא (יונה בן אמיתי) קיבל נבואה פעמיים- פעם אחת כאן בבית השואבה ופעם שנייה בנינוה. מסבירים כי כנגד הפרדת המים העליונים מן המים התחתונים במעשה הבריאה ניתן למים התחתונים שני פיצויים על זה שהסכימו להישאר למטה על אף רצונם הראשוני לעלות מעלה, לעולם של קדושה וטהרה- האחד,  בדמות שמחת בית השואבה, שבה נעשה ניסוך המים על המזבח והשני, המלח שבו עשו שימוש בהמלחת הקורבנות במקדש (מ- שהמלח נמצא במים התחתונים). המסר שהעבירו לנו המים התחתונים הוא שכדאי להיות כאן בעולם התחתון כדי לזכות את הרבים, למרות שמדובר במקום של טומאה וזוהמה. והמים התחתונים מזכים הציבור בניסוך המים על המזבח.
אהרון הכהן נהג ע"פ יסוד זיכוי הציבור בעת חטא העגל. ראה אהרון כי הרגו ישראל את חור העדיף שיתלה "הסירחון" בו ולא בבני ישראל וקם ועשה את מעשה העגל (שאם יסרב יהרגו גם אותו ויחשב להם כי הרגו נביא וכהן {"אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא"}ותבוא ח"ו כליה על בני ישראל) על זה, מצד אחד, קיבל 24 מתנות כהונה אך מאידך תבע אותו הקב"ה על המעשה (שמתו אח"כ שני בניו). מהיכן למד אהרון יסוד זה? אומרים רבותינו מן המים התחתונים, כפי שפורט לעיל. למד אהרון כי כדי לזכות את הרבים צריך לעיתים לעשות דברים לא נעימים כמו להיות במקום של טומאה וזוהמה. וגם יונה הנביא למד זאת. ממי? מאהרון הכהן שלמד מן המים התחתונים. יונה לא רצה ללכת לנינווה כי חשש שתשובתם של בני נינווה תהווה קטרוג על עם ישראל והיות ורצה לזכות את ישראל ולא ליצור קטרוג עליהם סרב ללכת. מכאן, כל הלימוד של אהרון זה משמחת בית השואבה וכל הלימוד של יונה זה מאהרון הכהן לכן קיבל יונה את נבואתו בשמחת בית השואבה. חג הסוכות הוא חגו של אהרון בשל ענני הכבוד, שרק בט"ו בתשרי כאשר שבו ענני הכבוד יכול היה לדעת כי גם עוונו התכפר. אך הוא גם חגו של אהרון בשל שמחת בית השואבה ולימודו מן המים התחתונים.

לסיכום- בא חג הסוכות ומצוותיו לכפר לנו על חטא אדם ראשון, על חטא העגל ועל חטא מכירת יוסף. 

נכתב ע"י מרדכי חייט (מתוך דרשתו של הרב ברוך רוזנבלום)
לע"נ ג'וליט בת לולו יצחקי ז"ל  
  

שאלת השאלות, המעסיקה רבבות בני זוג נשואים, היא כיצד יכול האדם להגיע לאהבה, אחווה ושלום בחיי הנישואין ?
ע"פ התכנית האלוקית נבראו הגבר והאישה על מנת שיחיו יחד בחיבור ביניהם ולכן נבראו שונים זה מזו- לא רק בגופם אלא גם בנפשם ובצרכיהם. מצד אחד הגבר, מאופיין בד"כ כתקיף וסמכותי – תכונות ייעודיות לענייני החוץ של הבית/המשפחה ומאידך האישה- מאופיינת בד"כ כעדינה ורכה – תכונות ייעודיות לענייני הפנים של הבית/המשפחה. כל אחד נברא בתכונות אופי בסיסיות המתאימות לתפקידו במשפחה, כאשר כל צד אמור למלא את משימותיו, תוך עזרה הדדית בין שני הצדדים. לדוגמה: בימינו, עקב גידול משמעותי בצרכי הקיום ועל רקע תהליכים חברתיים-כלכליים הקשורים במעמדה, יוצאת האישה לעבוד ומסייעת לבעלה בפרנסת הבית. מאידך חל שינוי משמעותי במעורבות הבעל במתרחש בתוך הבית והוא לדוגמה נוטל חלק בעבודות/מטלות הבית – נקיון, בישול, טיפול בילדים וכו'.
כאשר כל צד מודע לצרכי הצד השני ונותן לכך מענה – הבעל מבין מה יגרום נחת רוח לאשתו והאישה מבינה מה יגרום נחת רוח לבעלה (ע"פ צרכיו הוא ולא ע"פ צרכיה היא) יווצר בסיס איתן לחיים זוגיים מאושרים.
לבעל, כתב הרמב"ם: "שיהא האדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו". לאישה, כתב: "שתהא מכבדת את בעלה ביותר מדאי" – על האישה להעניק לבעלה את תחושת המרכזיות בבית. לדוגמה: מתייעצת עימו בעניין מסוים והוא ישיב לה שתעשה מה שטוב לה וכך יימצאו שניהם מאושרים- היא קיבלה חלקה והוא קיבל חלקו.
על רקע מהפכה במעמדה של האישה בעולם המערבי, החל משנות ה 60' של המאה ה 20 הלכה ורווחה התפיסה הפסיכולוגית שקבעה כי גבר ואישה שווים בנפשם ושונים רק בגופם. כל מה שנכון לגבר נכון גם לאישה ולהיפך. כיום הגישה בעניין זה הולכת ומשתנה לגישה אחרת, הקובעת כי מוח האישה ומוחו של הגבר שונים הם זה מזה ועל כן צרכיהם הפסיכולוגיים/רגשיים שונים בהתאם. דברים חדשניים אלו מפי פסיכולוגיים בימינו, כבר נתגלו ונאמרו ע"י רבותינו ז"ל לפני מאות ואלפי שנים. 
הבעל זקוק לתחושת הסמכות והקביעה בבית. נאמר בגמרא (מסכת יבמות ס"ב) – "השרוי ללא אישה שרוי ללא חומה" ועוד- "השרוי ללא אישה שרוי ללא שמחה, ללא ברכה..."
בספר בראשית נכתב : "זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם..." (פרק ב). כל מי שאינו נשוי לא נקרא אדם אלא נחשב חצי גוף – "פלגא דגופא" שכן לא הגיע לכדי שלמות. כאשר גבר אינו נשוי אין לו שמחה אמיתית, כך אמרו חז"ל. הזוהר הקדוש טוען כי הגבר והאישה הם חצאי נשמות ורק כשמתחברים הופכים לנשמה אחת. עוד מוסיף כי נשמת האדם בנויה משני חלקים – האחד נקבי והשני זכרי. ביום הנישואין שלם האדם ברוחו יותר מאשר ברגע לידתו. אלו הם דברים חשובים שיש ללומדם אך כיום רוב הזוגות, העומדים להתחתן, משקיעים את עיקר מרצם וזמנם בבחירת אולם/גן אירועים, צלם, "די-גיי" וכו' ופחות מקדישים זמן ללמוד את הנאמר לעיל מפי רבותינו. אשרי חלקם של בני הזוג שלומדים מאמרי חז"ל וחכמתם לגבי הזוגיות לפני נישואיהם, ואם לא עשו כן לפני, גם טוב אם ילמדו אחרי, כי תמיד ניתן לעבוד על מערכת היחסים הזוגית ולתקנה.
לגבי הנאמר לעיל- "השרוי ללא אישה שרוי ללא חומה"- האישה מתאפיינת בעדינות ורוך ועל כן היא משמשת חומת המגן עבור בעלה. גבר נשוי לא צריך "לפזול לצדדים" כי מקבל צרכיו הרגשיים והפיזיים, בטהרה וקדושה, מזו שלצידו. כמו שאמר רבי חייא (תנא מפורסם שחי בתקופת המעבר בין התנאים לבין האמוראים, מוצאו מבבל אך עלה לא"י/טבריה, למד תורה מרבי יהודה הנשיא ולימים אסף וקיבץ מחוץ למשנה ברייתות/תוספות) – "דיינו שמגדלות בנינו לתורה ומצילות אותנו מן החטא". מסופר כי אשתו של רבי חייא הייתה מציקה לו ומצערת אותו. עם זאת, כאשר היה רואה דבר טוב ויפה שאהבה, היה קונה לה, עוטף זאת בסודרו ומביא לה זאת. ראה זאת רב (בן אחותו) ואמר לו – הרי אשתך אישה רעה, במכוון מחפשת איך לצער ולהציק לך. ענה לו רבי חייא את המאמר הנ"ל. האישה חומה לבעלה כי היא מגנה עליו מן החטא. בזכות יחסי האישות ביניהם הוא שלו ורגוע ואין לו צורך ממשי "לרעות בשדות זרים", אלא אם כן נפל ברשת יצרו הרע, פזל ל"מחוזות לא ראויים" ע"מ ללבות יצריו, והביא עצמו לידי חטא ועוון. על הגבר להקפיד בציוויה של התורה – "ולא תתורו אחרי לבככם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם"
(פרשת "שלח" – במדבר טו, לט) – אל ייתן האדם ללב לשוטט בכל מיני רעיונות רעים ופסולים ולא לעיניים בכל מיני מקומות מחטיאים. אם ישמור על ליבו ועל עיניו, ויהיה שמח בחלקו, יחוש מאושר.
על האישה לשמור שלא להיכנס יותר מידי לחיי בעלה ולא להצר צעדיו. הגבר, מטבעו, צריך מרחב מחייה ומידה מסוימת של חופש פעולה (במשמעות חיובית ולא במשמעות שלילית של פריקת עול הנישואים ו"שבירת כלים"). אם הגבר מוטרד ונלחץ יתר על המידה מצד אשתו, הדבר משפיע לרעה על התנהגותו. טוב תעשה האישה אם תקבל פניו בחביבות וחמימות בעת שנפגשים (לדוגמה- בעת ששב הביתה לאחר יום עבודה מייגע), תאפשר לו להתארגן ולהירגע {לנוח, לאכול, לארגן מחשבותיו} ורק אח"כ תפרוק בפניו לחציה ובעיותיה, שנאספו במשך כל היום. בעל שנחשף ל"קיטונות של רותחין" מיד עם הגיעו הביתה, מפתח נטייה להתעכב ולאחר לשוב לביתו בתום יום עבודה.
החיוך- מתי הייתה הפעם אחרונה שחייכנו זה לזו? די מזמן. החיוך היא הבעה רבת משמעות. אמרו חז"ל- "גדול המלבין שיניו לחברו יותר ממשקהו חלב". רבותינו התכוונו לחיוך שחושף שיניים, חיוך כזה שבא מכל הלב, שיש בו שמחה אמיתית. ובן או בת הזוג שיקבלו פניו בחיוך כזה יתמלא שמחת חיים.
לחץ והטרדה של האישה כלפי בעלה באופן שיטתי יוצר חנק. אמר שלמה המלך , החכם מכל אדם : "דלף טורד ביום סגריר ואשת מדונים (מדינים) נשתווה" (משלי כז, טו). מה רצה לומר שלמה המלך? דלף טורד הוא הגשם הטורדני אשר דלף לתוך הבית פנימה דרך הגג. הדבר לא נעים, מטריד ומכעיס. מנגד- אשת מדינים היא אישה שמטרידה ומלחיצה את בעלה באופן אובססיבי. היא מחפשת כל אמתלה אפשרית כדי לעורר ריב ומדון. אישה כזו שקולה לאותו גשם שדולף לתוך הבית פנימה ומערער את שלוותם של יושביו.
טבעו של הגבר הנושא את תפקיד "שר החוץ" של הבית, שהוא יכול להתמודד עם כל קושי ואתגר חיצוניים. אך אם שב לביתו ומקבל את פניו מטר של תלונות, בעיות, טרדות וכו' תתערער שלוותו כי בשובו לביתו מחפש למצוא קורת גג, שלווה ורוגע ולא מערכת לחצים הממשיכה את חוויית יום העבודה.
ומן המוסר לאישה למוסר לבעל. הבעל צריך לשמש אוזן קשבת עבור אשתו. גם אם לא כל מה שאומרת/מספרת אשתו נראה בעיניו בעל חשיבות, כי ענייניים אחרים מעניינים אותו. האישה קיבלה את כוח הדיבור עבור משימתה בחינוך הילדים ולכן היא זקוקה לאוזן קשבת מצד בעלה. בעל שיזניח אשתו יגרום לה לחפש אוזן זו במחוזות אחרים (כמו- חברות, שכנות וכו'). אל לו לבעל לתת לאשתו התחושה, תוך כדי שיחה עימו, כי ממתין בקוצר רוח שתסיים דיבורה כי הדבר מעיק עליו. אלא, עליו לפנות זמן וקשב לאשתו ולהאזין לבעיותיה, לחציה, מצוקותיה ולעודד ולתמוך. יש להיזהר כי שיחה זו לא תהפוך לשיחת "לשון הרע" (על השכנים, קרובי המשפחה וכו') כי עוונה גדול וקשה. יהודי אחד ששמע הרצאה בעניין זה מפי רב אחד ניגש אליו בתום ההרצאה ואמר לו- מוכן אני להקשיב לאשתי ולתת לה אוזן קשבת, אך יש בעיה קטנה. שאל הרב מהי? ענה האיש- מה שאשתי חווה במשך שש שעות היא גם רוצה לספר בשש שעות!!!


נהוג בעדות ישראל לברך בטקס ברית המילה את התינוק הנימול בברכה הבאה- "כשם שזכה למילה, יזכה לתורה, לחופה, למצוות ומעשים טובים"- מברכים התינוק במעשיו כי מבחנו של האדם עד כמה הוא בעל מידות טובות ועושה מעשים טובים הוא רק אחרי חופתו – כלומר מבחנו האמיתי הוא בהתנהגותו עם אשתו. אם נכשל ביחסו לאשתו, אפשר שכל מעשיו טרם נישואיו הם בגדר "הצגה" מול הסביבה החיצונית.

אמר שלמה המלך- "חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו" (משלי יד, ב). התכוון לומר כי הנשים החכמות בונות ביתן ואלו הטיפשות, חסרות הבינה הורסות אותו. אמרו חז"ל יש- חכמה (שזו היא אוסף ידיעות, נתונים, מידע), בינה (היכולת לקחת פרטי מידע לחברם וליצור משהו חדש, מעין אינטגרציה בנתונים שמחדשת) ודעת (המסקנה היוצאת מחיבור החכמה והבינה, הוצאת תובנות). ע"פ חז"ל הנשים נחונו בבינה יתרה. חכמי הקבלה אמרו כי שורש נפשו של הגבר מצד החסד- צד ימין (המשפיע) ואילו האישה מצד הגבורה, צד שמאל (הנשפע). על כן האישה מציבה חומה לחסד שמחלק הגבר ע"מ שלא יבטל עצמו מול צרכי חבריו, יחלקו ללא גבולות. האישה בבינתה עוצרת אותו במקום שצריך לעצור.
חז"ל מביאים כדוגמה לאישה חכמה את אשתו של און בן פלת. זה מוזכר בפרשת "קורח" (במדבר טז, א). המדרש מספר כי זה הצטרף לעדת תומכיו של קורח נגד מנהיגותו של משה רבנו. כשבא לביתו וסיפר לאשתו בהתלהבות על פעילותו ותמיכתו בקורח שאלה אותו אשתו- מה ייצא לו מתמיכתו בקורח. כשענה לה שלא יקבל דבר, יעצה לו לא לצאת למפגש המתוכנן בין המחנות. שלחה אותו לישון וכשבאו קורח ואנשיו לאסוף את און למפגשם, ראתה אותם בהיקרבם, עמדה בפתח האוהל, פנימה, פיזרה שערה והחלה לסרקו באריכות. אלו הבחינו באישה ונמנעו מלהיכנס מטעמי צניעות. כשעבר זמן מה עזבו המקום. הם הלכו למעמד בו נענשו  במיתה משונה, אך און, שבאותו זמן בדיוק ישן את שנתו העריבה באוהל, ניצל בזכות אשתו החכמה מן העונש הקשה. סוף המדרש.

לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה ובמסגרת חשבון הנפש האישי הנדרש בימים אלו מכל אחד מאתנו- נשים ובעלים, ניקח על עצמנו לשנות את דפוס התנהגותנו בתוך חיי הנישואין לכוון אחר- כוון של מתן קשב והבנה לצרכי הצד השני-בן/בת הזוג, סיפוק צרכים אלו מתוך הבנה כי יש בדבר כדי להשרות חברות ואמון הדדי במערכת היחסים, הפגנת כבוד הדדי והערכה כלפי בן/בת הזוג ע"מ לחזקו/ה כי בן/בת זוג מחוזק/ת זוהי מערכת נישואין חזקה ויציבה וסיוע הדדי בין האישה לבין הבעל במשימות ובאתגרים הניצבים בפניהם, הן בתוך הבית (חינוך הילדים, גידולם, משק הבית וכו') והן מחוצה לו (פרנסה, סידורי הבית מול גורמים חיצוניים וכו'). אם נעשה כך, בהתאם לרוח התורה ורבותינו, נזכה, בע"ה, לחיי נישואין מאושרים, מושתתים על אהבה וחברות, כאלו המגשימים את יעדיהם ומטרותיהם.

נכתב ע"י מרדכי חייט
(מתבסס על דרשתו של הרב זמיר כהן בעניין)

לע"נ ג'וליט בת לולו יצחקי ז"ל