התורה עוסקת רבות במידת הגאווה. מלמדת אותנו מוסר ומזהירה אותנו להתרחק מאוד מן היהירות וגבהות הלב. רואה בכך חטא חמור, אשר ממיט הרס עצמי ואסון על המחזיק בה. במקומות רבים בתורה נוכל למצוא התייחסות, ישירה או עקיפה לעניין זה. נזכיר כמה מהם-
פרשיות "תזריע - מצורע" עוסקות במחלה הצרעת. חז"ל הגדירוה כמחלה רוחנית, הבאה בעקבות עבירות שביצע האדם. המדרש מונה שבעה חטאים אחד מהם הוא- "עיניים רמות". פרשת "קורח" עוסקת כל כולה בגבהות הלב של קורח, דתן ואבירם - עונשם על חטא זה היה חמור מאוד.
בפרשת "עקב" מזהיר משה את בני ישראל מפני גבהות הלב, עם ההגעה לארץ המובטחת- פן השפע, הטוב והשובע יגרמו ל-"ורם לבבך, ושכחת את ה' אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים...ואמרת בלבבך: כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יד/יז). הרמב"ם למד מפסוקים אלו: "שכל המגביה לבו כפר בעיקר". בפרשת "שפטים", העוסקת בין היתר בהמלכת מלך בישראל, מצווה התורה: "לבלתי ירום לבבו מאחיו...למען יאריך ימים על ממלכתו..."(דברים יז, כ). הרמב"ן למד מפסוקים אלו על איסור הגאווה לכל אדם- אם נאסר הדבר על מלך, כל שכן על האחרים.
חנה, אימו של שמואל הנביא אמרה בתפילתה: "אל תרבו תדברו גבהה גבהה יצא עתק מפיכם"- אתם בני האדם אל תרבו לדבר דברי גאווה והתפארות כי את העלילה רוקם ה', לא אתם. (שמואל א, ב, ג ).
שלמה המלך, ע"ה, התייחס אף הוא לעניין בספר משלי ושם כתב-
"תועבת ה' כל גבהה לב..." (טז, ה) ; "לפני שבר גאון ולפני כשלון גבה רוח" (טז, יח) ; "גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד" (כט, כג).
טבע כל האדם, התהליכים הפסיכולוגיים המתחוללים בתוכו, יוצרים אצלו את השאיפה לממש הישגים בחייו, להציג יכולות וכישורים, לכבוש מטרות ויעדים ולזכות לאהדה והערכה של הסביבה בה הוא חי. מי מאיתנו לא רוצה להיות מוערך על מעשיו, הישגיו או יכולותיו? אלא, שאז עלול להיכנס "היצר הרע" ולטעת בליבנו, באופן מודע או שלא, את מידת היהירות, ההתנשאות והגאווה כלפי הסובבים אותנו. רבותינו ז"ל הזהירונו מחטא זה כי הוא מוביל לשכחת בוראנו וחסדיו הרבים עימנו.
יהיה האדם ענו, צנוע ושפל רוח לפני אלוקיו ולפני כל אדם, כך ציוונו.
לכל אחד יש ודאי דוגמה או סיפור מחייו האישיים או מאחרים על מידת הגאווה ונזקיה. אביא דוגמה מרמת הכלל, מרמת המדינה, אשר התרחשה בדורנו ומכוונת לדעת התורה בעניין זה :
ביום י' בתשרי תשל"ג – 6 באוקטובר 1973 (למניינם) פתחו צבאות מצרים וסוריה במתקפה צבאית מתואמת בשתי החזיתות (סיני ורמת הגולן). צבאות האויב הפתיעו את צה"ל ועל כן זכו ליתרון אסטרטגי בשדה המערכה. הצבא המצרי צלח את תעלת סואץ והצבא הסורי חדר לתוך רמת הגולן. צה"ל ספג אבידות חסרות תקדים ונחל בשלביה הראשונים של המלחמה תבוסה מרה, עד כי הדרג המדיני והצבאי חשש כי ח"ו סופה של מדינת ישראל קרב ("חורבן בית שלישי"- כך הגדירו את המצב שנוצר). אחרי קרבות התגוננות ובלימה מרים עבר צה"ל למתקפת נגד, בשטח האויב. כעבור כשלושה שבועות נפסקה הלחימה וההמשך מוכר וידוע.
תוצאות המלחמה: כ 2300 חיילי צה"ל נהרגו במלחמה זו. 7000 נפצעו,
כ 300 שבויים ועשרות נעדרים (חלקם עד עצם היום הזה). חיל האוויר איבד כ 100 מטוסים וחיל השריון- כ 800 טנקים. הצער והכאב אחרי המלחמה היו גדולים מאוד. היה ברור כי מחדל חמור של הדרג הצבאי והמדיני הביא להפתעה ולתוצאות המרות של מלחמה זו. מונתה ועדת חקירה ממלכתית (ועדת אגרנט) אשר הטילה את האשם על בכירי צה"ל והממשלה. המחדל המרכזי היה המחדל של חיל המודיעין והעומד בראשו. ספרים ומחקרים רבים נכתבו בנושא. כולם, בראייתנו, מצביעים על גורם אחד, אשר הוביל לעיוורון ולכהות החושים, שמנעו מלקרוא היטב את הסימנים המעידים על כך שעומדת לפרוץ מלחמה ולהיערך אליה כנדרש.
אלו הן גבהות הלב והיהירות, אשר מנעו הערכות צבאית מקדימה, שהיה בה כדי לצמצם עד מאוד את אבידות המלחמה או אף למנוע אותה. שכרון הניצחון על הערבים במלחמת ששת הימים הוליד בקרב מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות את הגאווה והביטחון "בכוחי ובעוצם ידי", את תחושת העליונות המוחלטת על הערבים, שזרעה את זרעי הפורענות של ההפתעה במלחמת יום כיפור. אין לערבים לא את הרצון ולא את היכולת לתקוף - זאת הייתה הנחת היסוד שהובילה לאסון. היוהרה המקצועית של אמ"ן הייתה אם כל החטאים, כי הידיעות על המלחמה העומדת בפתח הלכו והצטברו (תמרונים שעשו צבאות ערב, חוסין מלך ירדן שדווח לגולדה על המלחמה שבפתח, פינוי משפחות היועצים הסובייטים מסוריה ומצרים, דווח של סוכן מצרי רם דרג לראש המוסד ועוד) אך כל אלו לא שינו את הקונספציה שלא תפרוץ מלחמה. קונספציה שהולכים אחריה בעיוורון מוחלט היא סוג של גבהות לב. והמחיר על כך היה כבד מנשוא- אלפי חיילים שנהרגו, אלפי נשמות קדושות שעלו לגנזי מרומים והותירו רבבות יתומים, אלמנות, הורים ובני משפחה שכולים. אלפי חיילים שנותרו נכים בגופם ובנפשם. עשרות נעדרים.
על כך אמר הנביא ירמיה :
"אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידע אותי, כי אני ה', עשה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאם ה'" (ירמיה, ט,כב).
מתוך ספרו של מרדכי חייט – "תפארת בנים אבותם"
