"כמים נשפכתי והתפרדו כל עצמותי היה לבי כדונג נמס בתוך מעי. יבש כחרש כחי ולשוני מדבק מלקוחי..." (תהילים כב, טו-טז).

יש ופוקדים את האדם ייסורים. ואלו, עלולים להיות קשים מנשוא ובכל תחום מתחומי החיים- בפרנסתו של האדם, בשלום הבית וזוגיותו, בחינוך ילדיו, בבריאותו או בבריאות מי מיקיריו, בפרידה מאדם יקר וגעגועיו אליו, והיריעה, לצערנו, רחבה מאוד. יש והסבל, הצער והכאב רציפים, יום וליל, מועכים את הנפש ושוברים את הגוף ואין להם מזור ולא מרפא וגם לא ניתן מהם לברוח. ולעיתים אין או לא ניתן לפנות לאיש- לספר, לשתף במה שלוחץ, לשחרר המועקה, להזיל דמעה עצורה או לקבל עצה וחיזוק... כדברי הפתגם היהודי הבבלי – במקור- "וקת אלצ'יק לא אח' ינפע' ולא צדיק" ובתרגום- עת צרה לא אח ולא חבר (בעיתות צרה נעלמים החברים והקרובים). והקושי גדל וגובר... ל"ע.

השאלה המרכזית, האסטרטגית מבחינה אמונית, המעסיקה את האדם ירא השמים, בזמן ייסורים, היא- על מה ולמה באו עליו הייסורים? הוא או היא מקיימים תורה ומצוות- מקפידים על תפילה, על שמירת השבת והמועד, על הלכה קלה כחמורה, על כשרות וטהרת המשפחה, על חינוך הילדים ועל המידות. אם כן מה מקומם של הייסורים שבאו ולמה נועדו? ואם בכל זאת, היה זה בגלל חטא הרי ישנם בסביבתו כאלו שחטאם גדול וחמור יותר משלו, כך הוא מעריך, אך ייסוריהם של אלו מועטים מייסוריו או לא קיימים כלל.

אין שכר ועונש מיידים בעולמנו כדי לקיים את חופש הבחירה בין הרע לבין הטוב, כך הוא אומר לעצמו, כפי שלמד, אם כן, היכן הוא הצדק האלוקי? הייתכן כי חוקיות הצדק, החלה על האנושות, אותה ברא ואותה מנהל הקב"ה, תהיה מושתת על העיקרון- "צדיק ורע לו ורשע וטוב לו"? לא יתכן. זהו אבסורד, זהו עקרון היוצר דיסוננס – מתח בין רוח התורה, המחנכת לצדק מדויק, אמת מוחלטת וחסד טהור, בה דבק האדם המאמין, לבין התוצאה או התגמול, הסובייקטיביים, למעשיו. אלו, שנצפים על ידו במציאות חייו, מראים, לכאורה, כי לא קיים ח"ו צדק במשפטי האל, כי השכר לעבודתו את בוראו היא כוס יגונים גדושה סבל ומכאובים. והקב"ה דיין האמת והצדק – הייתכן כי משפטיו חסרים, שגויים או לקויים???

בעיר חדרה חי איש ירא שמים ושמו רבי פנחס חזיז ז"ל אשר הלך לבית עולמו לפני כשמונה שנים. היה חזן ובעל קורא, איש חביב, נעים הליכות, חכם, איש חסד ואהוב מאוד על הבריות. בשנים האחרונות לחייו טיפל ברעייתו הנאמנה- הלן ז"ל, שהייתה חולה מאוד, מרותקת למיטתה וסבלה מכאובי גוף ונפש, שקשה לתארם. על אף גילו המתקדם, הוא עשה זאת במסירות אין קץ, דאג לכל מחסורה וצרכיה והקפיד להיות במחיצתה יומם וליל, עד היום בו הלכה לבית עולמה מדוכאת מייסורים.

פעמים רבות הייתי פוגשו בבית הכנסת בתפילת שחרית וראיתי את עיניו הטרוטות מתשישות וקמטי הצער על פניו, אשר הסגירו את אשר עבר עליו בליל אמש, מבלי שיאמר ולו מילה אחת. כאבתי את סבלם – זוג למופת, יראי שמים ותמימים. ושאלתי בליבי מדוע ולמה עוברים אלה ייסורים כה קשים? אבל הדרך, שבה קיבל רבי פנחס גזרת שמיים זו, בהשלמה מלאה, כעבד המקבל דין בוראו ויודע כי "הכל לטובה" וכי לייסוריו משמעות ותכלית הנמצאות בהשגות האל, הנסתרות מברואיו, נצרבה בליבי באופן עמוק. אהבת השם שלא התערערה, האמונה היציבה שלא נעה ממקומה חרף ימים קשים והשמחה שאותה הפגין כלפי הסובבים אותו, אשר הסתירה את סבלו, לימדה אותי אמונה וביטחון בשם מהי.

בליל ראש חודש אדר ב' תשס"ח נכנס מחבל- בן עוולה לתוך הספריה בישיבת מרכז הרב בירושלים ורצח בדם קר שמונה ינוקות, עלמי חמודות של תורה, בשעה שרכנו על דפי התורה והגמרא והתכוננו לחגיגות ראש חודש. אחד עשרה מחבריהם נפצעו מיריות המחבל. אלפים חלקו לנרצחים כבוד אחרון. הרב ירחמיאל וייס ספד להם והרעיד את לבבות הקהל, אשר פרץ בבכי קורע לב, כשאמר: "איזה הסתר פנים עשית לנו ריבונו של עולם. השארת אותנו בהסתר פנים ובחסר גדול.

למדנו שיש מוות יקר ומיוחד שהקב"ה בוחר לו לחסידיו. מתוך הלימוד הוצאת אותם והם התכוונו לרקוד בשמחת ראש חודש". ספד להם גם הרב הראשי לישראל- הרב שלמה עמאר, שמחה דמעותיו ואמר- "מעולם לא יכול אדם לתאר לעצמו שהרע כל כך יגיע ויבוא לתוך ביתו שלו... שילמנו במיטב בחורנו כשהם עוסקים בתורתם בלילה הגדול של ראש חודש...". אי אפשר להימנע מן המחשבה כי קולות הבכי של המוני ישראל, על דם הנערים החפים מפשע, אשר הכתים את טליתותיהם ואת ספרי הקודש המנוקבים מכדורי הרוצח, חצו את כל הרקיעים, הגיעו עד כסא הכבוד ושאלו את השאלה- "האם זו תורה וזו שכרה?". יהיו שיאמרו כי אולי קורבן שמונת הרוגי מלכות אלו יעמוד כפדיון לכל עם ישראל מפני צרה גדולה שעתידה הייתה ח"ו להתרחש.

ומה אומרים רבותינו על הייסורים?
במסורת חז"ל מסופר על רבי יהושע בן לוי שביקש לפגוש את אליהו הנביא, התפלל ובקשתו נענתה. שאל אותו אליהו הנביא למבוקשו והשיב כי רוצה לצאת עימו ולראות מה עושה בעולם. הזהיר אליהו הנביא את רבי יהושע כי יראה דברים שדעתו לא תסבול, אך זה התעקש לילך עימו.


הלכו השניים והגיעו לביתו של עני אחד. הוא ואשתו קיבלו השניים בסבר פנים יפות וארחו אותם לסעודה ולינה. בחצות הלילה קם אליהו הנביא והכה את את פרתו של העני בראשה וזו מתה. כשראה זאת רבי יהושע נדהם, ביקש להבין מהות המעשה ולא נענה. המשיכו השניים לביתו של עשיר אחד, שגילה כלפיהם יחס אדיש. לנו אצלו ובחצות הליל מדד אליהו הנביא את ביתו של עשיר זה באמצעות חבל והקים לו ארמון נפלא. למחרת המשיכו למקום מושבם של עשירים, שהיו בעלי גאווה וגם הם התעלמו מן החכמים. למחרת עמד אליהו הנביא והתפלל שייעשו כולם מנהיגים.

 משם הלכו השניים למקום מושבם של עניים ולמרות עניותם קיבלו אלו את פניהם של השניים בכבוד רב והאכילו אותם מן המעט שהיה להם. קם אליהו הנביא והתפלל עבורם שלא יינתן להם אלא פרנס אחד. לבסוף לא יכול היה רבי יהושע לסבול את מעשיו של אליהו הנביא וביקש ממנו כי יסבירם- כיצד הרע למי שנתן להם יחס טוב ומדוע הטיב עם מי שהתעלם מהם והתנשא כלפיהם? הסביר אליהו הנביא מעשיו כך- העני, אשתו עמדה למות והיות וזה אהבה מאוד הרג את פרתו של העני כדי שתהיה כפרת אשתו. לגבי העשיר- תחת ביתו היה אוצר גדול וע"מ שלא ימצאוהו בנה על הבית ארמון, וסופו של ארמון זה שיתמוטט. העשירים לא התברכו אלא קללה הייתה זו כי ברב יועצים ומנהיגים "תתבע האוניה" והעניים התברכו כי מנהיגות אחת מובילה, זוהי ברכה. סוף הסיפור.

המסר המרכזי מתוך סיפור זה הוא כי האדם רואה, במציאות בה הוא חי, רק זווית מסוימת מצומצמת של האירועים המתרחשים סביבו או נוגעים אליו. עקב מגבלות תצפיתו על החיים (לא יכול לראות את כל הזויות בהן ניתן לצפות על אירוע/תרחיש, לא במימד זמן ולא במימד מקום) והעדר השגה בכוונות האל, יטעה בהבנת תכלית המעשים. ע"פ רב, אין לאדם את התמונה הכוללת והמלאה על האירועים כדי להבינם לאשורם. לעיתים פרספקטיבת הזמן של כל המהלך ארוכה יותר ממשך חייו של האיש ואירועים, שהוא חווה בעצמו, ישפיעו ויבטאו משמעותם רק בתקופת בניו או נכדיו. כלל זה חל גם על הייסורים הבאים על האדם. מפאת הסבל והקושי נתפסים ומתפרשים, באופן טבעי, לרעה, אך תכליתם הטובה נסתרת. היא נסתרת כי חולשתו של האדם היא קוצר רואי וסבלנות דלה כלפי תהליכים מתמשכים, במיוחד אם הם מייסרים. כמו כן האדם חסר יכולת נבואית ולא מבין יעדיו ומטרותיו של האלוקים במעשיו, שעושה עימו.

מתוככי גיטו ורשה, בזמן חורבנה של יהדות אירופה, כתב ה"אש קודש"- האדמו"ר הקדוש- הרב קלונמוס קלמיש שפירא זצוק"ל, ב"שבת שובה" את הדברים הבאים: "...הקב"ה מקיים כל התורה ובמה מקיים- גם תשובה. כששב מן הרע שחס וחלילה שלח לעמו ישראל או אמר לעשות. שנאמר: וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. מהו "וינחם"- כביכול חרטה שהיא ראשית תשובה. ...הנהרג על קדושת השם יתברך אינו מרגיש כלל ייסורים... כך גם בשאר ייסורים שיהודי סובל, קשים הם הייסורים...אבל כשהאיש מעלה במחשבתו שהוא כדי למרק את חטאיו ולטהר אותו כדי שיוכל להתקרב לה', אז במידה שמתעמק ומתקשר יותר במחשבה זו, קושי הייסורים נעשה קל ויותר נוח לסבול אותם... כמו שאנו מתעמקים ומתקשרים במחשבה זו להתקשר עם ה' עד שהרגשותינו מתבטלות, כך גם הוא יתברך מתקשר כביכול במחשבתו לנו עד שכביכול הכעס וחרון האף עלינו מתתקן והייסורים חולפים ובאמת נושעים..."

מסביר "אש קודש", אשר איבד את כל היקר לו בגיא ההריגה ונרצח בהמשך בידי הנאצים ימ"ש, כי לייסורים הניתנים לאדם יש מטרה. הם נועדו למרק את האדם, להביאו לדרגה רוחנית גבוהה, בה נקשר ומתקרב לאלוקיו, עד כי לא חש בכאב ובצער הייסורים. ההתקרבות לקב"ה גורמת לכך שחרון ה' שוככת וממלא נעלמים הייסורים. לגבי אמירתו של "אש קודש", יש לציין כי האדם, בעת שנקלע לצרה, כשהוא מחפש מענה למצוקתו וכל דרך אפשרית לפתור בעייתו, עשוי להיזכר באלוקיו ולשאת עיניו לשמים. כשחייו מתנהלים על מי מנוחות ולא נצרך לדבר, לכאורה אין לו סיבה לחפש דרכו לבוראו. יש ונושע בתפילתו אך חולשתו משכחת ממנו את ישועתו ועלול להתקיים בו הפסוק- "וישמן ישורון ויבעט..." (דברים לב, טו). הייסורים מביאים את האדם להרהור על מהות ותכלית חייו עד כה, לחיפוש  פתרון למצוקתו ומכאן קצרה הדרך לתפילה, לתהליך התקשרות עם הקב"ה וחזרה בתשובה.

הרב יוסף חיים – "בן איש חי" זצוק"ל בפרשנותו לפרשת "ויקרא" ציין, בשם חז"ל, סברה אפשרית לגבי תכלית הייסורים. ציין כי כאשר אדם חוטא בעצת יצר הרע, עושה לו הקב"ה חסד ושולח לו ייסורים כנגד אותו קלקול, מעין מידה כנגד מידה, ע"מ שיבין חטאו וישוב ממנה (בן איש חי-דרושים). בפרשנותו לפרשת "כי תצא" התייחס לפרק כא, פסוק כח : "וכי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת ותלית אתו על עץ..." (ספר דברים). רבנו פנה לסיפורו של איוב - ציין כי האחרון היה צדיק אך לקה בייסורים קשים וזאת מפני שנפשו חטאה, בגלגולה הקודם, בעוונות של עבודה זרה.

 ע"פ חז"ל ידוע כי איוב היה גלגולו של תרח. ומכאן לפסוק הנ"ל, שמשמעו- וכי יהיה אדם שנגזר עליו דין מוות, אך הוא אינו ראוי לעונש כזה, כי הוא צדיק ולא עשה עבירות שמצדיקות זאת, אל תהרהר אחר הדין- "ותלית אותו על עץ"- הנשמה נקראת "עץ" – הייסורים והדין באו על עבירות ועוונות הנשמה, בגלגוליה הקודמים (עוד יוסף חי). אם כן, בסברה אחת מסביר רבנו את הייסורים כגורם המעורר חזרה בתשובה אצל האדם החוטא, כמעין "מידה כנגד מידה". בסברה שנייה קושר ה"בן איש חי" את הייסורים בגלגוליה הקודמים של הנשמה. אין האדם עצמו מקבל שכר או עונש, אלא זהו פירעון חוב של הנשמה בגלגוליה מן העבר.

בכתבי "שיחת השבוע" ו"דבר מלכות" שהתפרסמו בחודש טבת בשנת תשנ"א צוטט האדמו"ר-הרבי מלובביץ' זצוק"ל בדרשתו בנושא השואה.
ציין הרבי כי אין להסביר השואה הנוראה כמתן עונש על עוונות, שכן אפילו השטן עצמו לא יכול היה למצוא חשבון עוונות, בדור ההוא, שיצדיק עונש כל כך חמור. אין לנו שמץ של הבנה למה הייתה השואה ומהו תפקידה, אך אנו מאמינים כי תכליתה לטוב ולנעלה. אין בנו הכוח לשפוט את השואה.

ראינו צד אחד של התמונה (את הרצח ההמוני והעינויים) אך את הצד השני אנו לא מכירים ויודעים. לדוגמא - איננו יודעים היכן נמצאות נשמותיהן הקדושות של הנרצחים. עם זאת, אנו מאמינים כי הקב"ה הוא תכלית הטוב והחסד וממנו לא יבוא כל דבר רע. דברי הרבי מתחברים לפסוק בספר ישעיה- "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, נאום ה'. כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם..." (נה, ח-ט). וכן בספר איוב נכתב על דברי ה' לאיוב- "איפה היית ביסדי ארץ הגד אם ידעת בינה...הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ..." (לח, ד;לג).
מתוך סוגיית השואה נשליך על סוגיית הייסורים: נסתרות ונשגבות הן דרכי האל ולא ניתן להבין חשבונותיו והנהגותיו בעולם. יש רק לצאת מתוך נקודת הנחה כי כל מה שעושה הקב"ה, עושה הוא לתכלית טובה ומבורכת.

בסיפורי עם אנו קוראים כי פעמים רבות קרה שמושלי קדם גזרו דין מוות וברגע בו החרב הייתה מונחת על הצוואר או החבל קשור להתלות, הגיע לפתע המבשר בריצה וקרא לתליין לא לבצע הדין כי חנן המלך את הנאשם. מעשה באיש אחד אשר הוצא להתלות וישם התליין החבל בצווארו ויעמידהו סמוך לאחד מעמודי התליה. התחנן האיש בפני התליין כי ייתלנו על העמוד השני. לפשר בקשתו הסביר האיש כי בין עמוד לעמוד, רווח והצלה עשוי לבוא, אולי המלך יחונו עד שיגיע לעמוד האחר. ועל זה נאמר בגמרא מסכת ברכות, דף י – "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".
נחזור לשאלתנו ברישא וננסה לענות עליה, ע"פ רוח התורה וחכמים –

כשיחווה האדם ייסורים, ידע כי הם ברצונו ובגזירתו של הקב"ה. מאז נחרב בית המקדש ופסקה הנבואה אין תקשורת ישירה עם הקב"ה ועל כן, על האדם לראות באירועים, הקורים עימו, כסימנים משמים, המרמזים על מסר. על כן יפשפש האדם במעשיו ובמידותיו ויפעל לשפרם. יחד עם זאת, ידע האדם כי לעולם לא יכיר בוודאות מה סיבת ומה תכלית הייסורים. האם נועדו להביאו לנקודה בה יגיע להכרה בקיומו של האל, יפנה אליו בבקשת סעד ויחל תהליך של התקשרות עימו וחזרה בתשובה? או אולי נועדו הייסורים למרק האדם ולהעלותו בדרגתו הרוחנית מזו, שבה עומד כבר תקופה ארוכה? או שמה ייסורים אלו הינם חלק מתהליך גלגוליה של הנשמה ונובעים מחטא קדום?

טוב יעשה האדם אם לא יפנה לחוזי כוכבים ומזלות, "באבות" ושאר בישין ומרעין לתלות עצמו בנבואות שקר ותקוות שווא, אלא ימשיך ויחזיק בתפילתו ובתחנוניו לפני ריבון העולמים, ואל יתייאש מן הרחמים, אפילו אם התעצמו ייסוריו לדרגת חרב הפוצעת את צווארו. אמר דוד המלך –
"זבחי אלהים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" (תהילם נא, כ). כי אבינו שבשמים רחום וחנון והוא מושיע ומציל וכל אשר גזר, גזר לטובה ולא לרעה. כפי שאנו קוראים בתפילת שחרית של שבת – "נשמת כל חי" : "...ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע, פודה ומציל ועונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה. אין לנו מלך עוזר וסומך אלא אתה". וכפי שאנו מברכים על הטובה כך נברך על הרעה, גם אם עומד הדבר בסתירה עם ההיגיון השכלי. בתפילת רבי אמנון ממגנצא ז"ל – "ונתנה תוקף", הסמוכה לתפילת מוסף של ראש השנה, נאמר – "ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רע הגזרה".

מתוך ספרו של מרדכי חייט – תפארת בנים אבותם