אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ--נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו:  אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ" (בראשית ו, ט).
חז"ל שאלו מדוע הדגישה התורה את המילה- "דורותיו"- שנח היה צדיק ותמים בדורותיו. רש"י במקום (המתבסס על הגמרא במסכת סנהדרין דף קח, ע"א ) כותב- "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש דורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום". הגמרא מביאה בעניין זה את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן אומר – בדורותיו ולא בדורות אחרים. וריש לקיש אומר- בדורותיו, כל שכן בדורות אחרים. רבי יוחנן אומר שנח היה צדיק בדורו אך אם היה חי בדור אחר לא היה נחשב לצדיק ואילו ריש לקיש אומר היה נח צדיק ואם היה חי בדור אחר היה נחשב לצדיק עוד יותר גדול.
בספר "זיכרון מאיר" (מ- ספר על פרשיות השבוע לר' דב מאיר רובמן זצ"ל- בעבר ראש ישיבת תפארת ישראל בחיפה) עומד על המחלוקת הזו ושואל מדוע אמר ר' יוחנן את מה שאמר, כאשר אנו רואים שהקב"ה בעצמו מעיד על נח בהמשך הפרשה- "כִּי-אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי, בַּדּוֹר הַזֶּה" (שם ז, א). ומבאר שבדרך הטבע אדם נמשך אחרי הדור שבו הוא חי ואם הדור ירוד מבחינה מוסרית, אז גם צדיק שחי בדור זה יורד בצדיקותו כי הוא מקבל פחות כוחות מסביבתו להתעלות וזה מה שעמד מאחורי גישתו של רבי יוחנן האומר שנח היה צדיק רק בדורו. כל זאת בגלל הדור, שהיה דור רשעים וחוטאים ומצב הדור הגדיר את צדיקותו של נח.
הספר "באר שבע" עוסק אף הוא בדעתו של רבי יוחנן בגמרא ומביא את מחלוקת חז"ל סביב הפסוק- "וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ--אֶל-הַתֵּבָה: מִפְּנֵי, מֵי הַמַּבּוּל" (שם ז, ז). מה זה "מפני מי המבול"?- אחד הדעות שנח לא נכנס לתיבה עד שלא ירדו הגשמים והמים הגיעו עד קרסוליו. רש"י במקום מביא דעה זו- אף נח מקטני אמנה היה , מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים". וכך מבוארת דעתו של רבי יוחנן ש"מקטני אמנה" היה נח- שהאמין והיה צדיק אך עד שלא ירדו הגשמים ממש לא היה בטוח לחלוטין שהמבול ירד ולכן דרש אותו רבי יוחנן לגנאי. לאמונה/ביטחון בשם יש סקלה רחבה וכל אדם נמצא במקום אחר בה. כדי להמחיש את העניין מביא רבנו סיפור - שואל אדם את חברו על פלוני איך הוא האם ניתן לעשות עימו עסקים? ונענה כי האיש אמין ואפשר לסמוך עליו לחלוטין. למחרת מגיע פלוני אל אותו אדם ומבקש להלוות ממנו 50000 דולר לשלושה ימים. אומר לו האדם איני יכול להלוות לך סכום כזה למרות שיש לי, אני מאמין שאתה אמין אך סכום כזה אני לא יכול להלוות לך, אני יכול להלוות לך רק 5000 דולר- האדם מאמין שפלוני אמין - מאמין, מאמין אך זה נעצר היכן שהוא צריך לשלם עבור האמונה הזו.  מכאן חזרה לנח- נח האמין ובנה את התיבה במשך 120 שנה אך עד שלא ראה את הגשמים יורדים והמבול ניתך לא נכנס לתיבה לכן דרשוהו- "מקטני אמנה" היה.
לסוגיה הזו מתייחס גם בעל "הבן יהוידע" (מ- לרבנו יוסף חיים- "בן איש חי" זצוק"ל) ושואל מדוע על "מפני מי המבול" – על כך שנח לא נכנס לתיבה לפני שירדו מי המבול לא דורשים את נח לקו זכות/לשבח- ומציע את גישתו שנח לא נכנס לתיבה עד אשר הגיעו מים עד קרסוליו כי האמין שברגע שהעם יראה שאכן מתחיל לרדת המבול, על רקע דברי התוכחה שאמר להם והניבוי על המבול הצפוי, יחזרו בהם ממעשיהם, יעשו תשובה והמבול לא ירד בסופו של דבר, הגשמים יהפכו מגשמי זעם לגשמי ברכה (שכך החל המבול- שבתחילה הוריד הקב"ה את הגשמים ברחמים כגשמי ברכה ומשלא חזרו בתשובה הפכו הגשמים למבול - ראה רש"י במקום)  והוא לא יצטרך להיכנס לתיבה. ע"פ שיטה זו נח לא היה "מקטני אמנה" אלא "מגדולי אמנה". בהמשך מבאר ה"בן יהוידע" את מחלוקת התנאים לפי שיטה אחרת – לדרוש את נח לגנאי או לשבח נובע מן המבט/דרך ההסתכלות על נח לפני כניסתו לתיבה ואחרי כניסתו לתיבה ובעצם לשיטתו אין מחלוקת ביניהם. מביא את הגמרא במסכת שבת (דף נ"ג) המספרת על איש חסיד אחד שאשתו מתה בלידתה והשאירה לו תינוקת בת יומה. לא היה מי שתניק את התינוקת והיות והוא היה עני מרוד לא היה לו כסף כדי לשכור מנקת (כך היו נוהגים אז כאשר האם לא יכלה להניק את תינוקה- לא היו אז תחליפי חלב אם כמו שיש היום) ומן השמים עשו לחסיד הזה נס והוא צימח דדים והניק בהם את בתו התינוקת. נעשה לחסיד נס מעבר לגדר הטבע- מעל הטבע. סיפור דומה מיוחס במדרש גם למרדכי היהודי שעליו נאמר- "ויהי אומן את הדסה היא אסתר בת דודו" והמדרש מבאר שנעשה לו נס וצימח זוג דדים שבהם הניק את אסתר כשהייתה תינוקת שהתייתמה. ובגמרא מחלוקת אמוראים- אחד אומר- כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס. השני אומר- כמה גרוע אדם זה שנעשה לו נס, שהשתנה עבורו סדרי בראשית. שורש המחלוקת בין האמוראים הללו נמצא אצל אברהם אבינו אשר יוצא להלחם בארבעת מלכי ארם נהריים עם אליעזר עבדו ואנשי ביתו כדי לפדות את לוט מן השבי ומנצחם (פרשת "לך לך"). הוא חושש שבנס שעשה לו הקב"ה שניצח ארבעה מלכים חזקים ופדה השבויים איבד את כל זכויותיו ונותר ריק. חשש זה נותר בקרבו עד ברית בין הבתרים שם מודיע לו הקב"ה ששכרו רב מאוד ולא איבד מאומה. אומר ה"בן יהוידע" זה שורש המחלוקת בין האמוראים במסכת שבת- שני האמוראים הסכימו ביניהם כי האיש היה חסיד ונעשה עבורו דבר נפלא אך האמורא המציינו לגנאי סובר כי החסיד הזה בנס הזה שנעשה עבורו איבד את כל זכויותיו/שכרו ונותר ריק לכן "גרוע הוא" כי כל המצוות שהיו לו נמחקו והוא מתחיל מחדש מנק' האפס.
על בסיס כך מבאר ה"בן יהוידע" את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש- "לכולא עלמא" נח היה צדיק, השאלה היא מה הייתה הגדרתו לאחר שנכנס לתיבה. כי לנח נעשה נס מעל הטבע- בעוד שכל האנושות נספתה במבול, נח ובני ביתו ניצלו- על נס גדול שכה בוודאי נמחקו לו כל זכויותיו והוא נותר ריק מזכויות. וזוהי לשיטת ה"בן יהוידע" המחלוקת בין האמוראים לגבי נח- שרבי יוחנן דורש אותו לגנאי כי נח איבד זכויותיו וריש לקיש לטובה כי נותר נח בזכויותיו.

על עניין זה יש מרבותינו הטוענים כי אין בעיה עם הדעה הדורשת את נח לגנאי כי כפי שאמר שלמה המלך – "כי אדם, אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ). לכל אדם, גם אם הוא צדיק גדול, יש חסרון כשלהוא. ועל כך מובא סיפור בספר "פרדס יוסף" (לר' יוסף פצנובסקי זצ"ל- מרבני חסידי גור) המספר על אדם עשיר גדול שחיפש חתן לבתו. פנה לכל השדכנים בעירו ומסר להם שמוכן לשלם 20000 דולרים למי שימצא לו חתן לבתו שהיה מושלם וכליל כל המעלות. הביאו לו השדכנים בחורים מועמדים לשידוך ובכל בחור מצא דופי- זה נמוך מידי, זה גבוה מידי, זה טיפש מידי ועל זה הדרך. לבסוף פנה אליו אחד השדכנים ואמר לו כי מכיר חתן מושלם כזה אלא שהוא גר בארץ רחוקה. נסעו השניים לאותה ארץ והכניס השדכן את העשיר להוספיס- בי"ח לחולים סופניים ומוביל אותו לאחת המיטות שם שוכב חולה במצב אנוש- לא מדבר, לא רואה, לא שומע, חסר צורה של בן אדם. מצביע עליו ואומר לו זה חתן מושלם לבתך. מה פתאום? נזעק העשיר! אומר לו השדכן זה אדם בלי חסרון- רק מי שהוא במצב כזה הוא מושלם, ללא דופי.
סיפר דומה מביא  "המגיד מדובנא" (רבי יעקב קרנץ- 1741-1804- מגדולי דרשני התורה ואנשי המוסר בדורו- חי בדובנא/חבל ווהלין) המספר על מלך אחד שרצה לבחון עד כמה משבחים אותו בני האומה שלו ולכן הכריז שמי שיאמר עליו דברי שבח מיוחדים הוא יעניק לו מתנה. באו אנשים מנתיניו וכל אחד שיבח אותו בדבר מסוים- אחד אמר אתה הכי חכם, השני אמר הכי עשיר, הכי יפה ועל זה הדרך. את כולם הוא השליך החוצה מארמונו. עד שהגיע אחד ואמר למלך את האמת- "יש לך את האף הכי גדול בממלכה". שמח המלך ונתן לאיש את השכר שהבטיח. מדוע? בזה שהצביע האיש על חסרונו של המלך באפו אמר למעשה באופן עקיף כי בכל שאר התכונות המלך שלם/ראוי לשבח. מתוך המשלים  הללו הנמשל הוא- שאין אדם מושלם, אדם שיש לו מעלות אז גם יש בו חסרון כלשהוא. לעניין נח- גם אם מי מרבותינו ראו בו גנאי זה לא מוריד מן הצדיקות הגדולה שהייתה מנת חלקו. 

"צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה, וְאֶל-אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה, וּפֶתַח הַתֵּבָה, בְּצִדָּהּ תָּשִׂים; תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים, תַּעֲשֶׂהָ" (בראשית ו, ט"ז).
ישנה מחלוקת רבותינו בגמרא מה זה צוהר? מביא זאת רש"י במקום- ישנה דעת אחת שצוהר זה חלון ודעה שנייה שזו הייתה אבן טובה המאירה להם. לכולא עלמא שהיו חלונות בתיבה כי כתוב בפרשה שנח שלח דרך חלון את העורב ואת היונה. ככה"נ היו שני חלונות- אחד למעלה שדרכו שלח נח את העורב/היונה וחלון שני בפתח התיבה. המחלוקת היא על צוהר/חלון זה שהוא בפתח התיבה- האם שם נח הציב חלון ממש או אבן טובה. מהי מהות המחלוקת – מה זה חשוב אם שם חלון או אבן? המחלוקת הזו קשורה למחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. כיצד? ניגש לסיפורו של לוט אחיינו של אברהם אבינו- כאשר שלח הקב"ה שני מלאכים להפוך את סדום הורו המלאכים בעת היציאה מן העיר שלא להסתכל לאחוריו פן יספה. המסר שלהם היה שגם לוט אמור היה להיספות בהפיכת סדום, אלא שרק בזכות אברהם אבינו הוא ניצל לכן אסור היה לו לראות את הרשעים/אנשי סדום במיתתם, כי מעמדו המוסרי לא היה שונה הרבה יותר מהם.
מכאן מבארים את שיטת רבי יוחנן- לשיטתו נח לא היה שונה בהרבה מבני דורו, אלא כיון שהיה הטוב מכולם הכניסו אותו לתיבה להצילו. היות ונח לא היה שונה בהרבה מאנשי דורו לא יכול היה להביט/לראות במיתתם/מפלתם - מכאן שזו הסיבה שהצטווה להניח אבן טובה ולא חלון שדרכו יוכל לראות את הרשעים במיתתם. לשיטת ריש לקיש שנח היה צדיק בדורו וכל שכן בדורות אחרים- נח היה שונה מאוד מבני דורו ולכן יכול היה לראות במיתתם/מפלתם של בני דורו- מכאן שהצטווה להניח חלון, דרכו יכול היה לראות את שהתרחש מבחוץ.

נכתב ע"י מרדכי חייט (מתוך דרשה של הרב ברוך רוזנבלום)

לע"נ ג'וליט בת לולו יצחקי ז"ל

פרשת "בראשית" עוסקת בבריאת העולם – ברא הקב"ה את האור והחושך- היום והלילה, את השמים, את הימים והיבשה, את המאורות- החמה, הלבנה והכוכבים, את העשב, הצמחים והעצים, את השרץ ואת העוף, את בעלי החיים ואת האדם. כתבו המפרשים כי העולם נברא יש מאין לפני 5772 שנים (ביחס לשנת תשע"ב), ברא את הכול ביום הראשון, היה הכול תוהו ובוהו (באי סדר) והציב כל דבר ודבר שברא במקומו בבריאה ביומו- את היום והלילה במקומם ביום הראשון, את הרקיע/השמים במקומו ביום השני, את היבשה, הימים והצמחייה/עצים במקומם ביום השלישי ועל זה הדרך. ביום השישי הציב את האדם בגן עדן. ביום שבת הופסקה מלאכת הבריאה/ההצבה.
מול האמור בתורה עומד המדע אשר מחקריו מצביעים על כך שכדור הארץ נוצר לפני כ 4.5 מיליארד שנים וכי חיים ראשונים נוצרו עליו לפני כ 4 מיליארד שנים בצורת תאים חיים. המדע מדבר על קיומו של אדם קדמון לפני כ 2.5 מליון שנים ("הומו הבליס") אשר עבר תהליך של התפתחות ומציג ממצאים ארכיאולוגיים על כך מלפני מאות ועשרות אלפי שנים (שלדים וכלים שהיו בשימושו). כמו כן נמצאו ממצאים המעידים על קיומם של דינוזאורים לפני לעלה מ 200 מליון שנים, אשר נכחדו. כיצד כל מידע זה מתיישב מול האמור בתורה? ניתן להרחיב בנושא אך נביא כמה נקודות המבארות/מיישבות את הפער הקיים לכאורה שבין המדע לתורה, את עיקר ההסבר נותן המלבי"ם -  רבי מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וייזר- 1809-1879- מגדולי מפרשי התורה ופוסקי ההלכה האחרונים- חי באוקראינה/פולין/רומניה.

להלן הרקע וההסבר-
בהיסטוריה היו בעלי חיים ענקיים רבים, כאשר הבולטים שבהם היו הלטאות. בין השאר היו גם ממוטות ענקיות, ואפילו ציפורים ענקיות מאוד. אמנם החיות הגדולות ביותר היו ככל הנראה הדינוזאורים, המתוארים כלטאות ענק, אשר חיו לצד בהמות ענקיות אחרות שאכלסו את כדור הארץ בתקופת בראשית.
 
גם התורה מלמדת אותנו על קיומן של חיות ענק בעת העתיקה, אשר נכחדו ככל הנראה במבול. בלשון התורה חיות ענק אלו מתוארות בשם "התנינים הגדולים" ("תנין" ע"פ רבותינו הוא אחד משרידי הדינוזאורים היחידים ששרדו, והוא נחשב לזוחל הגדול ביותר שחי בכדור הארץ). בלשון התורה "תנין" יכול להיות שם משפחה לכל לטאה, ולאו דווקא לתנין היאור (הקרוקודיל). 
"ראם" - פירושו השכיח ביותר הוא "בהמה", ושם זה מכוון בדרך כלל לסוג ספציפי של פר הנקרא "אנטילופה".
עם זאת, במדרשי חז"ל נעשה לעיתים שימוש במילה "ראם" ו-"ראמים" כדי לתאר חיות ענקיות מתקופת בראשית. חז"ל טענו כי בעבר הרחוק חיו חיות ענק אשר נכחדו, ורק יחידים מהם שרדו בעולם, אם בכלל. חיות ענקיות אלו נקראו בלשון התלמוד בשם "ראמים", כלומר בהמות גדולות.
ואכן, מדרשים עתיקים של חז"ל העבירו מסורות וסיפורים המבוססים על ה"ראמים" כחיות ענק מן העבר. כך לדוגמה, במדרש על ספר תהילים (מזמור כ"ב) מסופר: "אמר ר´הונא בר אידי, בשעה שהיה דוד רועה את הצאן, הלך ומצא את הראם ישן במדבר, והיה סבור בו שהוא הר ועלה עליו, והיה רועה, ננער הראם ועמד, והיה דוד רכב על קרניו, והיה גבוה עד השמים, באותה שעה אמר דוד ריבונו של עולם אם אתה מורידני מן הראם הזה, אני בונה לך היכל של מאה אמה, כקרני ראם, יש אומרים לאורכו מדדו, ויש אומרים לעיגולו מדדו".  
במדרש זה מתואר ה"ראם" בגודל של הר, כחיה נדירה השייכת למין נכחד של חיות ענק מתקופת בראשית.

ב"זוהר הקדוש" ובמקומות אחרים בספרות חז''ל צוין כי דור המבול היו ענקים במידותיהם. ציטוט- ''רבי חייא ורבי יהודה היו הולכים בדרך, והגיעו להרים גבוהים ומצאו בין ההרים עצמות של בני אדם שהיו של דור המבול, ופסעו שלוש מאות פסיעות לאורך עצם אחת''. כלומר גובהם של אנשי המבול הגיע לכמה מאות מטר, ויש לשער שהיו גם חיות כאלו בגודל דומה.

המלב"ים הוא אחד מפרשני התורה הידועים. הוא חי לפני כמאה ושלושים שנה, וכבר אז תיאר בפנינו מה היה בסופם של אותן חיות עצומות מימי בראשית. המלב"ים על פרשת נח כתב שאת החיות העצומות הכחיד הבורא במבול. במילים אחרות, "התנינים הגדולים" מתו בטביעה במבול. לאחר שמפלס המים ירד, פער הבורא את האדמה כדי שהפגרים הענקיים יבלעו בתוכה, ולא יפריעו להתרבות בני האדם בעולם החדש שלאחר המבול. להלן דברי המלב"ים בפרשת נח:
''… והנה שהרבה נשארו עצמותיהם החזקים כמטילי ברזל ולא נמוחו, בכל זאת נמוחו מן הארץ כי ע''י שטף המים הובלו הפגרים לתוך העמקים ורובם נבלעו בעמקי תהום, אשר האדמה פצתה את פיה מעומק תהום רבה וירדו כמה אלפים אמה לעמקי שאול, עד שבצאת נח מן התיבה לא מצא שום רושם מפגרי בעלי חיים ועצמות הענקים ובעלי חיים הגדולים שהיו קודם המבול. ועדות ה' נאמנה מחכימת פתי להשיב דבר לחכמי הגיאולוגיה, שחופרים במעמקי האדמה ומוצאים עצמות גדולות מענקים ובעלי חיים גדולים שנאבדו מן הארץ ואינם עוד מימי המבול ואילך, והם מוכיחים מזה קדמות העולם, כי יחשבו את האדמה שעשויה מינים מינים, שבכל עומק ידוע יש מין אדמה אחרת, ויחשבו לפי איכות האדמה שימצאו העצמות שם, ולפי חשבון כמה היה צריך עד שיולדו שטחי האדמה שהעולם קדמון מרבוא שנים, ושכבר היו בעלי חיים מימי קדם קודם לזמן היצירה שלנו. וכל זה הבל וריק, כי בעת המבול פתחה האדמה את לועה ע''י הרעשים שבאו מעומק שאול ותהום רבה והפכה תחתונים למעלה ועליונים למטה והורידה פגרי הבעלי חיים עמוק עמוק, ונבקה חכמת הדורשים והחופרים לדעת איכות המהפכה הזאת אשר עשתה נפלאות במשך 150 יום של עמידת המים, עד שכל הסדרים שסדרו להן החוקרים מאיכות האדמה בכל שטח וכל חשבונותיהם בזה נתבלבלו אז וכל השערותיהם ודימיונותיהם ישא רוח יקח הבל, ולא חכמו ישכילו זאת ויראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולת שאול איך מחה את כל היקום מעל פני האדמה ויטביעם בשאול תחתית עדי אובד''. עד כאן לשונו.

גם אם שיטות המחקר של הגיאולוגים כיום הן שונות מאוד מאלו שהיו בזמן המלבי''ם, והן מראות שהחיות האלו היו כביכול לפני עשרות מיליוני שנים, הרי נימוקו של המלבי''ם עדיין שריר וקיים, דהינו, שבזמן המבול נשתנו לחלוטין כל סדרי בראשית, ותהליכים שהיו לוקחים מיליוני שנים באופן טבעי נעשו תוך שעות או ימים בלבד, וכך למשל עברו העצמות של החיות האלו תהליך של התאבנות מהיר ביותר אשר באופן טבעי היה נמשך מיליוני שנים, אבל עקב הלחצים האדירים שפעלו על העצמות האלו אשר החדירו את העפר במהירות עצומה לתוכן הן התאבנו לאבנים שצורתן כצורת העצמות של החיות כפי שרואים היום.

יצוין כי המדענים החוקרים את טבעות העצים מצאו את מה שהיה ידוע לנו זה מכבר בספרים הקדושים. מניתוח של טבעות עצים עתיקים ששרדו במקומות רבים בעולם, התברר כי לפני כארבעה אלפים שנה בערך היה עודף מים גדול מאוד על פני האדמה, דהיינו, רוחב הטבעות באותן שנים היה הרבה יותר גדול משאר הטבעות. מה שמעיד באופן מחקרי/מדעי על קיומו של אירוע כמו המבול, אותו מתארת לנו התורה.

 

נכתב ע"י מרדכי חייט (מתוך "הדברות" ומקורות נוספים)
לע"נ ג'וליט בת לולו יצחקי ז"ל