הקדמה
הפרשה השמינית בספר ויקרא. עניינה דיני קדושה וטהרה של הכוהנים. בתחילתה עוסקת הפרשה באיסור הקיים על הכוהנים, מפאת עבודתם בקודש, להיטמא למת. (איסור לבוא עימו במגע, להשתתף בקבורתו או להתאבל עליו). התורה מתירה לכהן הדיוט להיטמא לקרובי משפחתו מדרגה ראשונה (שבעה קרובים בלבד) אך אוסרת זאת על כהן גדול (אף על הוריו) מפאת דרגת קדושתו הגבוהה ושמן המשחה המשוח על ראשו, כל זאת למעט מת מצווה. עוד עוסקת הפרשה בתחילתה בנישואים האסורים על הכוהנים (זונה וחללה וגרושה. לכהן גדול אסורה גם אלמנה וחייב לשאת אישה בבתוליה).

הפרשה ממשיכה ועוסקת באיסור לאפשר לכהן בעל מום לשרת בקודש (מפרטת המומים), באיסור על טמאים מקרב הכוהנים להקריב או לאכול מן הקודש, באיסור על זר (שאינו כהן, לרבות עבדי הכוהנים העבריים ) לאכול מן הקודש, באיסור על הקרבת קורבנות (צאן או בקר) שיש בהם מום (התורה מפרטת המומים) וכן מציינת תנאים נוספים להקרבת קורבנות (בני הבקר והצאן לא יועלו כקורבן אלא מן היום השמיני להיוולדם, בני הצאן והבקר לא יועלו כקורבן באותו יום יחד עם הוריהם- "אתו ואת בנו" ועוד).

הפרשה עוד עוסקת במועדי השם "אשר תקראו אתם מקראי קודש" ומפרטת את עבודת כל מועד (שביתה ממלאכה, קורבנות, קיום מצוות המיוחדות לכל מועד)-
שבת, פסח (לרבות קורבן העומר וספירת ימי העומר), שבועות, ראש השנה, יום כיפור, סוכות (לרבות שמיני עצרת).

הפרשה מזכירה את הציווי על הדלקת נר התמיד ולחם הפנים במשכן ובפרשת המקלל ("בן איש מצרי" אשר "ברך" את השם ונענש ברגימה ע"י כל העדה)- מתוך זה יצא הציווי שכל "המברך" את השם מות יומת. (ראה רש"י במקום. המדרש מספר כי המקלל היה בנם של שלומית בת דברי ואיש מצרי. מי היה אותו מצרי? אותו מצרי ששם עיניו בשלומית בת דברי- אשת איש משבט דן. המצרי שהיה נוגש גרם לבעל לצאת מאוהלו וכשזה יצא, נכנס המצרי לאוהל ובא על שלומית שסברה כי זה בעלה ששב מעבודתו.

כששב באמת האיש לאוהל ראה את המצרי בעת מעשה וכתוצאה מכך קם המצרי והכה את האיש העברי. ראה זאת משה רבנו והכה את המצרי, הרגו והטמין גופתו באדמה. שלומית הרתה מן המצרי המת ונולד ממנו בנה. המדרש מספר כי בא הבן להציב אוהלו במחנה דן ואנשי דן גירשוהו בטענה שאינו משבטם אלא בן מצרי. בהיותו נדחה ומורחק קם הבן ו"ברך" את השם בשמו המפורש).
הפרשה מסיימת בדיני מכה אדם ומכה בהמה.

1. "אשה זונה וחללה לא יקחו" (ויקרא כא,ז)
קריאה לכוהנים ולעם להתרחק מחכמים שהתפקרו וממספרי לשון הרע
רש"י במקום- זונה = שנבעלה בעילת ישראל האסור לה, כגון- חייבי כרתות, נתין או ממזר. חללה= שנולדה מן הפסולים שבכהונה כגון בת אלמנה מכהן גדול או בת גרושה וחלוצה מכהן הדיוט וכן שנתחללה מן הכהונה ע"י ביאת אחד מן הפסולים לכהונה.
מתייחס רבנו לפסוק- ע"פ הגמרא (מסכת יבמות ס"ג) התורה נקראת "אישה". הפילוסופיה החיצונית (הערה- הגות המסלפת או כופרת בתורה) נקראת "אישה זונה". פילוסופיה זו באה לכאורה לבאר את התורה אך מערבת בתוך דבריה אמירות שווא רעות מצד הסיטרא אחרא. התורה נקראת גם- "זה", שנאמר- "מזה ומזה הם כתובים" (שמות ל"ב, ט"ו). הכנסת האות "נון" (הרומזת לסיטרא אחרא- "נון הנחש") בתוך אותיות "זה", הופך המילה ל- "זונה"- כתיב חסר- "זנה". הפילוסופיה החיצונית נקראת גם "חללה" כי סופה להביא לידי כפירה ולחילול כבודו של השם יתברך.

ועוד בעניין זה, המשך הפסוק- "ואשה גרושה מאישה לא יקחו" (שם)- כלומר: אסור ללמוד תורה מחכם שפקר בתורה. רבנו מביא דוגמאות: יוחנן הכהן (המופיע במסכת ברכות), אלישע בן אבויה "אחר" (הנזכר במסכת חגיגה) כי יש חשש שילמדו מדרכיו וממעשיו המקולקלים. וזאת כי רב העולם אינם כמו רבי מאיר בעל הנס, אשר דבק ב"אחר" ללמוד ממנו תורה ועליו נאמר- "רימון מצא תוכו אכל וקליפתו זרק" (חגיגה ט"ו).
מביא רבנו עוד פרוש בעניין- "אשה זונה וחללה" זהו בעל לשון הרע, אשר במעשיו ישנן שלוש טומאות- עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. "זונה"- גילוי עריות ; "חללה"- עבודה זרה ושפיכות דמים שנאמר- "כי ימצא חלל באדמה" (דברים כא, א). כוונת הפסוק, כך מבאר רבנו, לקרוא לכוהנים להתרחק ממספרי לשון הרע, שפגיעתם קשה מאוד. "אשה גרושה מאישה"- זוהי נפש רעה שבעלה חזר בתשובה וגרשה. "לא תקחו"- לא דבקו בה שכולה רע גמור כי ודאי תחטיא אתכם. מטעם זה אנו מברכים בכל שחר – ברוך שלא עשני גוי, ברוך שלא עשני עבד כלומר- בעת שקם היהודי משנתו וחזרה נשמתו בו ולא נתחלפה בנפש גוי או עבד.
("בן איש חי- דרושים").

2. "ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד" (כד, ח).
מעלה גדולה לשבת ולכן שכר רב לשומרה
הפסוק עוסק בציווי על לחם הפנים במשכן.
כותב רבנו כי השבת מכילה שתי בחינות: מידת הלילה ומידת היום. גם ללילה וגם ליום ישנם לכל אחד בנפרד תוספת נפש/רוח ונשמה ולכן עושה הפסוק הנ"ל שימוש בכפל המילים- "יום השבת" "יום השבת". על זה אמרו חז"ל – "אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין" (מסכת שבת קי"ח). השבת היא אחת אך נחשבת למעשה שתי שבתות (מצד הלילה ומצד היום), כלומר שמירת שבת אחת (שנחשבת שתי שבתות) כראוי תזכה את שומרה ב- "יערכנו לפני ה' תמיד" – יזכה לעולם שכולו שבת ואין בו חול (הערה- בו קדושה וברכה).
ועוד מעלה לשבת שהיא שקולה כנגד תרי"ב מצוות שנותרו מלבדה (ישנן תרי"ג מצוות בתורה והשבת היא אחת מהן). מי ששומר את השבת נחשב לו כאילו שמר תרי"ב מצוות (כל המצוות האחרות שבתורה). שנאמר- "מאת בני ישראל ברית עולם" (שם)- כלומר: בשמירת השבת כאילו נעשו עוד מצוות מאת בני ישראל הנקראות- "ברית עולם". "ברית" בחילוף אותיות היא "תרי"ב". מכאן- שמירת השבת שקולה כנגד תרי"ב מצוות והמקיימה כאילו קיים את כל מצוות התורה.

( "בן איש חי- דרושים")