1. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כא, א).
ע"פ הפשט- מצווה הקב"ה את הכוהנים לבל יטמאו בטומאת המת. והציווי בא כנגד מעשי הגויים שדווקא כוהניהם וכמריהם הם אלו אשר מתעסקים עם המת ומייחדים אותו לעבודה זרה. באה התורה ומזהירה את כוהני ישראל לבל יעשו כחוקות הגויים ואסרה עליהם להיטמא למתים, למעט קרובים מדרגה ראשונה לכוהן הדיוט ומת מצווה לכוהן גדול (ראה ההקדמה).
התורה משתמשת בלשון נסתרת שנאמר- "לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו" (כא, ב)- שימוש בגוף שלישי ולא שני (אמך, אביך וכו'), זאת ע"מ שח"ו לא יגרמו הדברים הנאמרים לכך שמקרה כזה אכן יקרה אצל הכוהן (הערה- בבחינת "ברית כרותה לשפתיים"= "הנבואה מגשימה את עצמה").
מכאן למדים כי כאשר אדם מדבר ומזכיר בדיבורו דבר קללה (דבר רע שעלול לקרות) לעולם לא יאמר זאת בלשון "נוכח", אלא בלשון נסתרת (בגוף שלישי).
על כפל הלשון – "ויאמר" ו- "אמרת" עומד רש"י במקום- להזהיר גדולים על הקטנים". שאל על כך החת"ם סופר (הערה- הרב משה סופר- מכונה חת"ם ע"ש ספרו- "חידושי תורת משה"- 1762-1839- פרשבורג/סלובקיה- ראש ישיבה ומגדולי הפוסקים בדורות האחרונים) – מדוע דווקא בענייני טומאת מתים ביקשה התורה "להזהיר גדולים על קטנים", שהרי להלכה אין מצוות חינוך קטנים (ילדים) בענייני אבלות. והסביר כוונת הדברים- כי אין הכוונה לחנך הקטנים בענייני אבלות אלא, לעיתים אדם הולך לבית עולמו ומותיר אחריו ילדים. הסביבה מתאבלת עליו, מספידה אותו, מבקשת לבנות לו מצבה ראויה מעל קברו, אולי לכתוב ס"ת לעילוי נשמתו, לבנות ישיבה על שמו, להקדיש שיעורי תורה לע"נ ועוד, אך את הדבר החשוב ביותר היא שוכחת וזה הילדים, היתומים שהשאיר האיש אחריו. לא זוכרים אותם, לא מתייחסים אליהם או לצרכיהם הלימודיים/החינוכיים כלל. עד עתה היה להם אבא שדאג לכך ועתה הוא איננו ומישהו צריך לדאוג להם במקומו. כך מבאר החת"ם סופר את הביטוי- "להזהיר גדולים על הקטנים"- שיזכרו הגדולים, במות אבי הקטנים, את צרכיהם החינוכיים של בניו היתומים וידאגו להם.
הרב בן ציון מוצפי שליט"א מספר על ישיבת המקובלים "בית אל" בירושלים העתיקה לפני כ 300 שנים. ישיבה זו הוקמה על ידי הרב גדליה חיון, אשר ברבות הימים העביר את ראשות הישיבה לרבי שלום שרעבי הרש"ש זצוק"ל, אשר הגיע לירושלים מתימן. ע"פ הסיפור הידוע כשהגיע הרש"ש לישיבה שימש בה בתחילה כשרת בתמורה לארוחה אחת ביום ולינה במקום. בהמשך כשנתגלתה גדולתו בתורה מונה ע"י הרב גדליה לשמש כרב הישיבה וחיתנו עם בתו. בישיבה זו למדו 12 חכמים. הרש"ש כתב שטר התקשרות שחייב את כל החכמים בישיבה. בשטר זה נקבעו כמה תנאים מחייבים והם- כאשר אחד מהם חלה, כל השאר עסקו בתפילה ובלימוד לרפואתו. אם גסס התחייבו לעשות לו וידוי וקריאת שמע. אם נפטר ח"ו התחייבו לדאוג לכל ענייני קבורתו והאבלות עליו, אך בעיקר הודגשה המחוייבות לדאוג לבניו היתומים שהשאיר אחריו, שיתחנכו בדרך התורה, כאילו היו אלו בניהם הם.
הדאגה האמיתית למת היא הדאגה לבניו שילכו בדרך בה הוא היה מחנכם אילו היה חי- דרך השם. זה עיקר הנחת רוח שיכולה להיות למת בעולם הבא, שאם אין לו בן, שהולך בדרך השם, הדבר מצערו שם מאוד, כי אומרים לו- שלחנו אותך לעולם הזה ולא השארת אחריך המשכיות של עבודת השם.
(נכתב ע"י מרדכי חייט מתוך דרשת הרב על הפרשה- אודיו)
