הקדמה
פרשת "בהר סיני" היא הפרשה התשיעית בספר ויקרא. בשנים שאינן מעוברות קוראים פרשה זו יחד עם פרשת "בחוקותי".
הפרשה עוסקת במספר דינים ובהם מצוות התלויות בארץ -
- מצוות שמיטה, היובל ודיניהם.
- גאולת בית וקרקע.
- איסור רבית.
- דיני עבד עברי.
- גאולת עבד עברי הנמכר לגוי.
- איסור פסל, מצבה ואבן משכית- עבודה זרה.
- אזהרה מפני אונאה (אונאת דברים וממון).

מה עניין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני? כך שואל רש"י במקום (מדוע צוין במפורש כי צווי השמיטה נאמר בהר סיני, שהרי כל המצוות נאמרו למשה בסיני). ומשיב- אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן, ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים.
פרשנויות רבות ניתנו לשאלתו זו של רש"י, אשר נסתמכה על המדרש ב"תורת כהנים". יש שפירשו שאלה זו בשיטת "סמיכות פרשיות", על סמך פשט המקרא.

עבד עברי
ישנם ארבע רמות של עובדים מן הגבוהה לנמוכה-
- שכיר
- עבד עברי עני.
- עבד עברי גנב.
- עבד כנעני (גוי).
ישנם שני סוגי עבד עברי: (א) אדם שגנב ונתפס. אין לו במה להשיב גנבתו. בית הדין מוכר אותו בעל כורחו לעבד.
(ב) אדם שנפל לעוני ולא יכול להמשיך ולהתקיים. הוא בעצמו מוכר עצמו כעבד כדי להיחלץ מן העוני.

קיימים הבדלים בדיני שני סוגי עבדים אלו כר"מ-
- המוכר עצמו לעבד (עבד מעוני) מוכר עצמו ללא הגבלת זמן עד היובל (לשנים שקבע עם קונהו). הנמכר ע"י בית דין נמכר לשש שנים (משתחרר בתום שש שנים או ביובל במוקדם מבין שניהם).
- הנמכר ע"י בית דין נרצע אם מבקש להישאר אצל אדונו מעבר לשש שנים עד היובל. המוכר עצמו אינו יכול להירצע.
- המוכר עצמו אינו יכול לקבל מאדונו שפחה כנענית. הנמכר ע"י בית דין- כן.
- המוכר עצמו כאשר משתחרר אין מעניקים לו (דמי פיטורין/מענק שחרור). הנמכר ע"י בית דין מעניקים לו (מדין חינוך- לסייע לו לשקם חייו אחרי שנתפס בעבירה).
- המוכר עצמו יכול למכור עצמו כעבד לגוי. הנמכר ע"י בית דין יימכר לעברי בלבד ולא לגוי.

ההבדלים בין שני סוגי העבד העברי נובעים מן השוני במעמדם- העבד הנמכר ע"י בית דין איבד את חירותו ומעמדו נחות מזה של העבד שמכר עצמו ולכן קרוב יותר במעמדו למעמד עבד כנעני. העבד שמכר עצמו, מכר עצמו בגין נסיבות חייו הקשות, אך שמר על מעמדו כבן חורין ולכן קרוב במעמדו/זכויותיו למעמד שכיר.
המשותף לשני סוגי העבדים- אינם נמכרים בפרהסיה אלא בצנעה ובכבוד וכן אסור להעבידם בפרך או בדברים מבזים. חובת האדון לספק לעבד את כל צרכיו: מגורים, מזון, לינה וכו'. אם לעבד אישה וילדים לפני שנמכר חובת האדון לדאוג גם לצרכיהם. חל איסור על האדון לפגוע פיזית בעבדו. כל עבד יכול לשחרר עצמו מן העבדות בתשלום לאדונו על יתרת השנים שהתחייב לעבוד או במות אדונו ללא בן או ע"פ שטר שחרור שנתן לו אדונו- ויתור על השנים שעוד היה צריך לעבוד.
 
1. "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם..." (ויקרא כה, א).
מתייחס ה"בן איש חי" לשאלת רש"י במקום- מה עניין שמטה אצל הר סיני? וכותב- ההסבר לשאלה הוא כי להר סיני קשר מיוחד עם מצוות שמיטה. ומהו? שבשניהים אנו מוצאים כי החסרון הוא בעצם היתרון. כיצד? בהר סיני העדיף הקב"ה דווקא את ההר הפחות מיוחס, זה הנמוך מכל ההרים, הצחיח, כששאר ההרים נישאים ומשובחים ממנו. בו בהר הנחות לכאורה ניתנה התורה. גם במצוות שמיטה חסרון מניעת עיבוד האדמה בשנה השביעית, היא למעשה יתרון גדול, שנאמר- "וציותי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלוש השנים" (שם, פסוק כ"א). שע"י חסרון אי עיבוד האדמה יזכו ישראל לתבואה כפולה ומכופלת בשנה השישית.
מצוות השביעית ניתנת למשה בהר סיני וכאילו ההר מעיד (מתוך עצמו) כי יש שהחיסרון הוא למעשה יתרון ולכן אל להם לישראל לדאוג על חסרון איסור עיבוד האדמה בשנה השביעית כי הרווח בכך יהיה כפל כפליים.
("בן איש חי- דרושים"/"פניני הבן איש חי").

2. "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" (כה, לה).
שואל רבנו למה מיועדות המילים – עמך, גר ותושב? ומדוע אינן צמודות למילים- אחיך וחי עמך? מספר רבנו את המשל הבא-
מעשה במלך שהיה לו בן יחיד, שהוא יורש העצר שלו. הביא לארמונו חכם אחד הבקיא בכל החכמות ומסר את בנו בידיו כדי שילמדו חכמה, בעיקר זו הנוגעת לניהול הממלכה. אחרי תקופה, בא החכם למלך ואמר לו כי לימד את הבן כראוי וכי הבן מוכן למלוכה. בחן המלך את בנו ומצאו שלם בחכמתו. שמח שמחה גדולה וציווה לתת לאותו חכם מאה אלף זהובים וגם העניק לו כבוד ושררה בממלכה. אמר החכם למלך כי נותר עוד דבר אחד שעליו ללמד את יורש העצר ומספיקה לכך רק שעה אחת. ביקש כי ישלח את בנו אליו להשלים החסר.

שלח המלך את בנו לבית החכם וכאשר זה הגיע הכניסו החכם לתוך ביתו וסגר את הדלת. מבלי להמתין התנפל החכם על בן המלך תפסו, אחז ברגליו וקשרם בתוך סד. מיד הוציא מקל והכה את בן המלך חמישים מלקות על רגליו, זו אחר זו, עד כי החל לדמם מרגליו וצעק זעקות שבר ואין מושיע. לקח החכם את בן המלך, כשזה שבור ורצוץ, והניחו בתוך עגלה ושלחו לארמונו של אביו- המלך. כשהגיע לארמון, ראה המלך את בנו שותת דם, גונח ונאנח מכאבים. שאל את בנו לאשר קרה וזה סיפר לו. התמלא המלך בחמה וזעם וציווה לתלות את אותו חכם על עץ. קודם ביצוע גזר הדין הובא החכם בפני המלך לתת הסבר למעשיו.  אמר המלך לחכם- כבר גזרתי לצלוב אותך ואם היה דין חמור מכך הייתי גוזר אותו עליך, רק הגד לי איזה רוח שטות נכנסה בך לעשות כמעשה הזה. ברגע אחד אבדת את כל השכר הגדול שנתתי לך.

השיב החכם: נאמן הייתי ולא עשיתי רמייה, והיום השלמתי את מלאכתי שהחלתי אותה בלימודיו של בנך. יודע אני כי רוצה אתה להפוך את בנך בבוא היום למלך ולא לסוחר ולכן ע"פ בקשתך למדתי אותו את כל תכסיסי המלכות, אך היית חכמה אחת שלא למד והיא- "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט,ד) – לדעת לשפוט ולגזור עונש כראוי וע"פ דין צדק. העונש צריך להיות מותאם לעבירה כי אם, לדוגמה, יביאו בפניו אדם שגנב מאה דינרים ויגזור עליו בטעות אלף מלקות- זה הגנב ,שמעולם לא עקץ אותו פרעוש, לא יוכל לעמוד בעונש כזה וכבר אחרי שלוש מאות מלקות ימות, אחרי חמש מאות מלקות גופו יעשה חתיכות חתיכות ואחרי אלף אין לדעת מה יהיה עימו. וייצא כי בעבור גניבה של מאה דינר מת האיש מיתה משונה, ויעשה בנך עוול נורא במשפטו. על כן הכיתיו מלקות בשיעור שיוכל לסבול, ע"מ שיוכל לשער צער המלקות בעשר, חמישים וכו' וידע בבואו לשפוט איך לגזור בצדק, עונש הראוי לעבירה. שמע המלך את דברי החכם בקשב רב, שמח על הדברים, פטרו מכל עונש ואף הוסיף לו על שכרו שנתן לו. והנמשל- העשירים מימיהם לא חשו רעב מהו ולכן אם יבוא אליהם עני רעב בתכלית הרעב ויצעק ללחם, לא ידעו משמעות ותחושת צערו כדי שיחוסו עליו לתת לו מיד צדקה להשביע רעבונו ורעב בני ביתו. לכן ציוה הקב"ה לעשירים ולעניים לצום יום אחד בשנה, צום מלא ביום הכיפורים, ע"מ שכשיצא העשיר במוצאי יום הכיפורים מבית הכנסת רעב, צמא וחלוש בכל אבריו, יידע לשער צער הרעבון עד כמה מגיע בשעת רעב ועל כן כשבא אליו עני רעב לא יתמהמה מלתת לו צדקה להשביע רעבונו. (הערה- רבנו מציג משמעות נוספת למשמעות העיקרית של יום הכיפורים). וכן הדבר גם לגבי עשיר שירד מנכסיו ונזקק לאחר, הקב"ה מזמין לאותו אדם קודם לכן דוחק כלכלי, כדי שידע מה חש אדם עשיר שנכנס למצוקה ופונה אליו ויהיה נכון לסייע לחברו "העשיר לשעבר" בשעת דחק (ולא ידחה אותו בתירוצים הנובעים בהטלת ספק במצוקתו).

ומכאן מבאר רבנו את סדר המילים בפסוק-
"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך"= זה הדוחק של אחיך שהיה עימך בעבר (עשיר כמוך) אל תעלה כנגדו טענות להוכיח שהוא רמאי.
"והחזקת בו"= תסייע לו כי טענות אלו הם טענות יצר הרע. ואם תסייע לו אתה מטיב לעצמך כי טרם עשיית מצוות הצדקה, היית "גר" בממונך, אך עתה שסייעת לו אתה "תושב" בממונך וזה שנאמר-
"גר ותושב"= הגר הפך לתושב- בממונו בגין הצדקה.
"וחי עמך"- אתה וחברך שסייעת לו חיים ונהנים שניכם מממון זה שאתה נותן לו. או- תן לחברך לחיות מן הממון המובחר שהוא עמך. כמו שנאמר- "כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך" (משלי ג, ט)- מן המובחר המונח בכיס.
"וחי עמך"= מן הממון המוכן עבורך, המובחר.
("בן איש חי- דרושים")
נכתב ע"י מרדכי חייט – לע"נ ג'וליט בת לולו יצחקי ז"ל.