"זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם, כָּל-זָכָר.  וּנְמַלְתֶּם, אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם; וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים, יִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר—לְדֹרֹתֵיכֶם" (בראשית יז, י-יב).
בסוף הפרשה מצווה הקב"ה את אברהם אבינו על מצוות המילה. מדובר באחת המצוות החשובות ביותר בתורה, אשר את חשיבותה והדבקות בה, מצד עם ישראל, אשר מקיימים אותה בשמחה, אנו רואים לכל אורך ההיסטוריה היהודית, מימי אברהם אבינו ועד ימינו אנו.
נאמר בספר תהילים- "סוֹד ה' לִירֵאָיו; וּבְרִיתוֹ, לְהוֹדִיעָם" (כה, יד). מהו הסוד? אומר מדרש רבה זוהי מצוות ברית המילה, שלא נתנה הקב"ה לאדם, המתין מאדם ראשון עשרים דורות, עד שעמד אברהם אבינו ונתנה לו.
גם מדרש תנחומא דורש פסוק זה ואומר שלא גילה הקב"ה את סוד המילה אלא רק לאברהם אבינו. אמר לו המתנתי עשרים דורות מבריאת העולם ועד עתה לתת אותה לך ואם אינך מקבלה אני מחזיר את העולם לתוהו ובוהו.
מה המיוחד במצוות המילה שכך התבטא הקב"ה בפני אברהם אבינו?

מאמר על מצווה זו מצוי במשנה במסכת נדרים (פרק שלישי) ובגמרא מסכת נדרים לא, ע"ב. במשנה נכתב- רבי ישמעאל אומר- גדולה מצוות מילה שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות. כותב הרמב"ם במקום כי 13 פעמים מוזכרת המילה "ברית" בפרשת "לך לך". רבי יוסי הגלילי אומר- גדולה המילה שדוחה את השבת החמורה. על אף שרק פיקוח נפש דוחה את השבת ואין דבר אחר שדוחה את השבת- מצוות ברית מילה דוחה את השבת (אם צריך מלים התינוק גם ביום שבת). רבי יהושע בן קרחה אומר- גדולה מצוות מילה שלא נתלה למשה הצדיק עליה מלוא שעה. שכל זכויותיו לא עמדו לו כאשר דחה את מילת בנו, כאשר התעסק במלון ובא המלאך להמיתו בשל כך. (שמות ד). מזה נלמד על חשיבות/חומרת מצוות ברית המילה, שהקב"ה לא היה מוכן להמתין למשה בעניין זה אפילו שעה אחת.
רבי נחמיה אומר: גדולה מילה, שהיא דוחה את הנגעים. מי שיש לו נגע באותו מקום מל למרות שאסור להסיר נגעים.
רבי אומר: גדולה מילה, שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר: "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית י"ז, א).
דבר אחר: גדולה מילה, שאילולא היא – לא ברא הקב"ה את עולמו, שנאמר: "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג כה).
דבר אחר: גדולה המילה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, שנאמר: "הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה" (שמות כד, ח).
- מכאן רואים כי המילה היא יסוד כל קיום העולם. זוהי המצווה הראשונה שעושה יהודי בחייו. וזו גם מצווה ראשונה שעושה גר כשנכנס ליהדות. מצוות המילה מכשירה את היהודי לקיום כל שאר מצוות התורה ובעיקר ללימוד התורה.  בלי ברית מילה אי אפשר ללמוד תורה.
מדרש רבה מספר על שיחה בין עקילס הגר (מ- גר צדק שהתגייר לפני מרד בר כוכבא) לבין דודו (אחי אימו)  אנדריאנוס קיסר רומי. אמר עקילס לדודו כי מבקש להתגייר ולהפוך לישראל (ליהודי). אמר לו (אנדריאנוס): "לאומה זו אתה מבקש [להצטרף]?! כמה בזיתי אותה! כמה הרגתי אותה. לירודה שבאומות אתה מבקש להתערב?! מה ראית בהם שאתה רוצה להתגייר?!"
אמר לו: "הקטן שבהם יודע היאך ברא הקב"ה את העולם, מה נברא ביום ראשון, ומה נברא ביום שני, כמה יש משנברא העולם, ועל מה העולם עומד ותורתן אמת". אמר לו: "לך ולמד תורתן, ואל תמול"!  (מ- אדריאנוס אסר אז על היהודים לבצע ברית מילה. ביקש מעקילס שילמד את תורת ישראל אם זה רצונו אך לא ימול את עצמו). אמר לו עקילס: "אפילו חכם שבמלכותך, וזקן בן מאה שנה, אינו יכול ללמוד תורתן אם אינו מל, שכן כתוב: 'מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי' (תהלים קמז). הסביר עקילס לאנדריאנוס כי אין הגויים יכולים להבין את תורת ישראל אלא רק יהודי ומתי? רק מרגע שמל את עצמו.

בברית המילה אנו מברכים את הרך הנימול – "כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה, חופה ומעשים טובים"- ללא ברית המילה לא יכול האדם ללמוד תורה, כי הברית מכשירה את האדם ללימוד תורה.

מה העניין בברית המילה, מדוע בחר הקב"ה לחתום את חותמו בגופו של האדם ולמה דווקא באיבר/במקום שהאדם פרה ורבה שם בחר לשים את חותמו? כותב מדרש רבה כי הקב"ה לא ציווה את אברהם אבינו היכן, באיזה מקום בגוף לבצע המילה, אך אברהם אבינו הבין את זה בעצמו כי קודם מצוות המילה אמר לו הקב"ה- "וארבה אותך במאד מאד" (יז, ב)- מכאן הבין אברהם אבינו כי הכוונה ממקום הפריה והרביה צריך לימול עצמו ובני ביתו.
עוד עולה במדרש- בר קפרא אומר – דרש אברהם אבינו האילנות מהיכן חייבים בערלה? ממקום שעושים פירות. אילן שלא מביא פירות לא חייב בערלה. מהשמע המקום של הברית הוא המקום שעושה פירות.

כאמור, אומרת המשנה (נדרים) כי אברהם אבינו נעשה שלם רק לאחר שמל עצמו. מבאר מדרש פרקי דרבי אליעזר (מ- ספר מדרשים ואגדות על התורה המיוחס לרבי אליעזר בן הורקנוס) את הפסוק הלפני אחרון בפרשה- "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, נִמּוֹל אַבְרָהָם, וְיִשְׁמָעֵאל, בְּנוֹ" (בראשית יז, כו) – כי אברהם מל עצמו ביום הכיפורים, בחצי היום. ובכל שנה ושנה ביום הכיפורים רואה הקב"ה את דם המילה של אברהם אבינו ומכפר לנו על כל עוונותינו שנאמר- "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם". אנו ניצולים בדין בראש השנה בזכות עקידת יצחק וביום הכיפורים בזכות מילת אברהם אבינו. כיצד ברית המילה מכפרת על עוונות?  
הרמב"ם (במורה נבוכים חלק ג פרק מט) כותב שנעשה המילה דווקא במקום הזה כדי לרסן את התאווה.
כותב הרמב"ן כי שם הקב"ה זיכרון באיבר התאווה רב המהומה והחטא לבל ישתמשו בו רק במצווה ובמותר.
הגמרא במסכת מעילה (סדר קדשים) כותבת כי המילה נועדה להכחיש את גופו של האדם, משמע להכחיש את מאווייו ותשוקותיו הגופניות של האדם.
ספר החינוך ציין כי טעם המצווה הוא שעם ישראל קרוי ע"ש הקב"ה ורצה הקב"ה להבדילם משאר העמים בצורת גופם לכן נתן אות קבוע בגופם. שעם ישראל יהיה מובדל מן הגויים לא רק במנהגיו/התנהגותו/אורח חייו/לבושו אלא גם בגופו. למה קבע האות שם? כי משם נעשה קיום המין. האדם נולד חסר (עם ערלתו) ורצה הקב"ה שיעשה האדם עצמו שלם אך בעצמו הוא. כל זאת כדי לרמז לו כפי שהאדם משלים עצמו בגופו (ע"י ברית המילה/הסרת הערלה) ולא הקב"ה משלימו כך האדם צריך להשלים עצמו ברוחניות/בעבודת השם ולא הקב"ה משלימו.
מדרש תנחומא (פרשת תזריע) מספר על דיאלוג בין רבי עקיבא לבין גוי בעניין המילה-

שאל טורנוסרופוס הרשע* את רבי עקיבא: איזה מעשים נאים - של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס הרשע: הרי השמים והארץ יכול אתה לעשות כהם? אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם. אמר לו [טורנוסרופוס]: למה אתם מולים? אמר לו [רבי עקיבא]: אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה. הביא לו [רבי עקיבא] שיבולים וגלוסקאות [=לחמניות], אמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים?! הביא לו אניצי פשתן וכלים [=בגדים] מבית שאן, אמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים?! אמר לו טורנוסרופוס: הואיל הוא חפץ במילה למה אינו יוצא מהול ממעי אמו? אמר לו רבי עקיבא: ולמה שוררו [=חבל הטבור] יוצא בו? לא תחתוך אמו שוררו?! ולמה אינו יוצא מהול? לפי שלא נתן הקב"ה לישראל את המצוות אלא כדי לצרף בהן, לכך אמר דוד (תהלים יח:לא) "אמרת ה' צרופה". כלומר, מצות מילה היא מצווה שניתן ללמוד ממנה על כלל המצוות, שכולן ניתנו לאדם כדי להשלים את עצמו מבחינה רוחנית.

"הכלי יקר" (מ- רבי שלמה אפרים מלונטשיץ- חי לפני כ 400 שנה בפולין- מגדולי מפרשי התורה) כותב כי אמנם ציווה הקב"ה למול את הבשר אך אין זו עיקר כוונתו בהסרת עורלת הבשר, אלא הכוונה שבהסרת עורלת הבשר יסיר האדם את עורלת הלב. אמר הקב"ה לאברהם אבינו כי יודע שליבו טהור וישר ומצד זה אין צורך בהסרת עורלת הלב, אלא שמינה אותו לאב המון גויים ומצד זה צריך לתת פתחון פה לכל באי עולם למה מינה אותו אב המון גויים שיראו כולם מעלתו (מ- שהוא טהור וישר) ע"י מילה חיצונית (של הבשר).  מסביר "הכלי יקר" שאברהם אבינו לא היה צריך את ברית המילה בשל מעלתו, מי שצריך את המצווה אלה זרעו, שע"י שמסירים ערלת בשרם מסירים ערלת ליבם, לכן ציווה הקב"ה את אברהם במצווה זו, בעבורם. היות שאין אפשרות למול את הלב ציוום למול את בשרם. שתהיה ברית המילה, לדורות,  אות חיצונית לברית הפנימית שבין הקב"ה לבין עם ישראל.                                

כתבו רבותינו כי ערלת הלב לא מאפשרת לאדם לעשות רצון קונו. הרמב"ם כתב כי כשנברא אדם ראשון לא היו לו רצונות משלו, רצונות עצמאיים אלא כל כולו היה תלוי ברצון בוראו, כל רצונו היה רצון הקב"ה ובזה היה כמו המאורות (החמה והלבנה אשר נעים בעולם ומאירים ע"פ רצון בוראם ואין להם רצון או יצרים משל עצמם). הדבר היחיד שעלול היה לשנות את מצבו של אדם ראשון בעניין זה היה עץ הדעת טוב ורע, שהאוכל ממנו מקבל חופש בחירה בין טוב לבין רע (רצונות עצמאיים ויצרים) ועל כן אסר הקב"ה על אדם ראשון לאכול ממנו. אך כידוע, אדם ראשון נכשל ואכל מעץ הדעת ומיד התכסה ליבו בערלת הלב, פועל יוצא של חופש הבחירה/הרצונות/היצרים שנוצרו אצלו, עם אכילת הפרי האסור. אין הוא עוד משולל רצונות עצמאיים ואין עוד רצונו רצון בוראו בלבד. הגמרא בבא בתרא (דף יז) כותבת כי שלושת האבות- אברהם, יצחק ויעקב היו בבחינת אדם ראשון לפני שחטא. רבותינו בגמרא כינו אותם מרכבה לשכינה – רכב/עגלה אין לו כל רצון משלו והוא נוסע ע"פ רצון/כוון הרוכב עליו, כך היה אדם ראשון לפני שחטא וכך היו האבות שכל רצונם היה הרצון הקב"ה. אדם ראשון נולד מהול כי לא היה לו כל צורך להסיר את ערלת הלב כי היא לא הייתה קיימת בו והיא נוצרה בו רק לאחר שחטא. לאחר שחטא הפך ל"מושך בערלתו" כדברי הגמרא, שליבו התכסה בערלה ולכן היה צריך את ערלת הבשר כדי להסיר את ערלת הלב, שלא הייתה בו טרם שחטא.

אמרו רבותינו כי המתין הקב"ה עשרים דורות לאברהם אבינו, זה שהפיץ את דבר השם ברבים והעביר אלפים מעבודה זרה לאמונה באל אחד- בקב"ה. ומצווה אותו במצוות המילה, מצווה שע"פ דרך הטבע אדם לא יבצעה, כי אין לאדם יותר יקר מבנו ולמול את הבן תוך שמכאיבים לו וגורמים לו לדמם, אין זה מדרך הטבע ולא רק זאת, אלא שעושה את זה בשמחה, רוקד, עורך סעודה מזמין אחרים לשמוח עימו ומוציא הוצאות בעבור כך, כאשר כל זה נעשה בגין מעשה שממנו הבן שלו סובל. אלא, שכל קיום המצווה שורשה בביטול רצונו של האדם לטובת קיום רצון הבורא.  השמחה היא כי הצליח האדם לכופף את רצונו הטבעי בפני רצון הבורא.                                                                                                      

 מספר רבנו על בעל ספר "יזרעאלי" (ספר דרושים לכל השנה יצא לאור בשנת 1965)– לרבי אברהם חכם זצ"ל שהיה רבה של קרמנשה/איראן, אשר פעם חלה והביאו לו רופא מוסלמי לרפאותו. תוך כדי שיחה עם הרופא התברר לרב כי הרופא הוא יהודי במוצאו שהתאסלם. התפתחה שיחה תיאולוגית ביניהם אשר בתוכה ציטט הרופא  מדרש מתוך פרקי דרבי אליעזר, אותו ביקש הרופא מרבי חכם לבאר. במדרש זה מסופר על יונה הנביא שנבלע ע"י הדג. זה הדג היה מוכן כבר מששת ימי בראשית. יונה נכנס לפה של הדג כמו שנכנס לבית כנסת גדולה. היו עיני הדג כמו שני פרוז’קטורים שהאירו ליונה בתוך בטן הדג. דעה אחרת המובאת במדרש שאבן טובה הייתה תלויה בתוך בטנו והאירה. אמר הדג ליונה כי הגיע "ביום לא טוב" כי באותו יום אמור היה להיאכל ע"י הלוויתן. ואם ייאכל הדג אזי גם יונה, שנמצא בבטנו, ייאכל גם הוא. ביקש מן הדג שלא ימתין ללוויתן אלא שכבר עתה יוליכו אליו. צללו את הלוויתן ואז פנה יונה אל הלוויתן ואמר לו כי בא כדי לראותו. ולמה? כי עתיד לתת חבל בפיו להוציאו מן המים ולטבוח אותו עבור הצדיקים לעתיד לבוא. הראה יונה ללוויתן את חותמו של הקב"ה בגופו. ראה זאת הלוויתן נבהל ונס על נפשו מפני יונה מהלך שני ימים. אמר יונה לדג הנה הצלתיך מפיו של הלוויתן שאמור היה לאוכלך, המשך להסתובב ותן לי להמשיך לשבת "בבית המדרש" שבבטנך. אמר הרופא לרבי אברהם- זה המדרש- מה מונח כאן? תסביר לי את המדרש הזה. מה המסר
שלמדרשזה?
הסביר רבי אברהם לרופא כי ישנם בע"ח שמעמדם רם מן האדם- השור ראש לבהמות, האריה הוא ראש לחיות והלוויתן הוא ראש לדגים אך יחד עם זאת שהאדם קטן במימדיו ובמשקלו מראשי החיות הרי האדם נחשב "נזר הבריאה".
ומדוע? כי בגלל שכלו/דעתו הוא עולה על החיות. שלחיות אין שכל ואין דעה והם מונהגים אך ורק מתוך אינסטינקט שטבע בהם בוראם. לאדם יש שכל/דעה שממנה נובעת התנהגותו. ויש והאדם משבית את שכלו/דעתו בפני בוראו- היכן זה קורה? בקיום ברית המילה, כך הסביר רבי אברהם לרופא המומר.
שהדעת/השכל אומרים ליהודי לא לעשות את מעשה הברית היא מכאיבה ולכאורה פוצעת את התינוק אך הוא בכ"ז עושה אותה מתוך זה שהוא מבטל שכלו בפני קונו. לכן האדם גדול מכל חיה אשר על האדמה, באוויר או במים כי רק הוא פועל מתוך שכל ורק הוא יכול להשבית שכלו בפני בוראו. את זה הבין הלוויתן מתוך שהראה לו יונה את חותמו של הקב"ה בגופו לרמז את עליונותו עליו ולכן נמלט מהלך שני ימים.

להוסיף על האמור בספר "יזרעאלי" - בגמרא מסכת בבא בתרא (עד, ע"ב) נכתב -  "אמר רב יהודה אמר רב כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו מה עשה הקב"ה סירס את הזכר והרג הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר (ישעיהו כז, א) : והרג את התנין אשר בים ואף בהמות בהררי אלף. זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו מה עשה הקב"ה סירס הזכר וצינן הנקבה ושמרה לצדיקים לעתיד לבא". למה עשה זאת? כי הלוויתן "פרוץ" הוא. הראה יונה ללוויתן את חותמו של הקב"ה ואמר לו לי יש חותם ברית קודש ואני יודע לגדור עצמי (מ- בעריות) מה שאתה לא יכול לכן אתה "פרוץ" ואני לא – מכאן שאני אני נעלה ממך.

אמר הקב"ה לאברהם כי אם אין אתה מקבל את ברית המילה אין טעם בבריאה כי אם אדם לא יודע להשבית את רצונו ושכלו בפני הקב"ה אין טעם לבני האדם.
בהסרת ערלת הגוף מסיר האדם את ערלת הלב כי במעשה מבטל האדם את רצונו/שכלו בפני הקב"ה.  אומרים רבותינו כי את המילה עושים ביום השמיני- כי שבעה ימים זה הטבע והמילה באה מעל הטבע- האדם מכניע טבעו/רצונו מול הקב"ה.

וכך מבארים את גם מדרש תנחומא הנ"ל- אמר רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע כי האדם נולד ערל ומל עצמו כדי להשלים עצמו- כיצד? להסיר ערלת ליבו. אין ערלת הגוף המטרה אלא היא אמצעי להביא האדם לכפוף רצונו ושכלו בפני הקב"ה- להביאו לדרגה רוחנית נעלה יותר מזו שבה נולד.

בכל ההיסטוריה היהודית מסרו יהודים את נפשם עבור מצווה זו. מספרים על מוהל יהודי שבזמן השלטון הקומוניסטי בבריה"מ היה עובר בין הכפרים ששם חיו יהודים ומל את התינוקות שנולדו בסתר. והנה פעם הגיע לכפר אחד שם מסרו לו תינוק בן כשלושה חודשים והוא מל אותו. תוך כדי המצווה, מיד שמל את התינוק ועוד לא סיים מלאכתו התנפלה האם על התינוק והחלה לנשקו מכף רגל עד ראש. המוהל נזף בה על כך. אחרי שסיים ניגשה האם למוהל וביקשה סליחתו על התנפלותה וסיפרה כי שנולד התינוק לא היה מי שימול אותו, אז היא נדרה נדר שלא תנשק התינוק עד אשר ימול וכך עשתה. לכן שמל אותו המוהל לא יכלה להתאפק עוד וקפצה על הילד לנשקו.

יהודים מסרו עצמם כדי למול בשרם ובשר ילדיהם כדי למסור והכשיר את ליבם לעבודת השם. מדרש פרקי דרבי אליעזר (פרק כ"ט) עומד על הפסוק בנביא יחזקאל- "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ; וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (טז, ו)- וכותב כי נזכר פעמיים "בדמיך חיי" כי אמר הקב"ה כי בזכות דם קורבן הפסח ובזכות דם המילה גאלתי אתכם ממצרים ובזכותם אתם עתידים להיגאל בסוף מלכות רביעית. יהי רצון שמאמר הנביא ועליו המדרש יתקיים במהרה בימינו.

 הערה- * טורנוסרופוס הרשע- נציב רומי ביהודה בזמן מרד בר כוכבא אחרי
                                      חורבן בית שני. הוא הקים את ירושלים
                                         כאיליה קפיטולינה- עיר אללית – ניהל שיחות
                                         פילוסופיות/תיאולוגיות רבות עם רבי עקיבא
                                      והיה מי שציווה לסרוק את בשרו של זה
                                         במסרקות ברזל עד שנפח נשמתו. ע"פ פקודתו
                                         נחרשה העיר ירושלים- הצרה/סיבה החמישית
                                          לצום ט' באב.

נכתב ע"י מרדכי חייט (מתוך דרשתו של הרב ברוך רוזנבלום על הפרשה)
לע"נ ג'וליט בת לולו יצחקי ז"ל