לפני עשרים שנה נהגתי מונית לפרנסתי.
כשהגעתי בשעה 2:30 לפנות בוקר לכתובת שנמסרה לי, הבניין כולו היה חשוך למעט אור חיוור שבקע מדירה בקומת הקרקע.בנסיבות כאלו, נהגים רבים היו מפעילים את הצופר פעם או פעמיים, ממתינים כדקה ואז מסתלקים מן המקום.

אבל אני, שבחיי נתקלתי בהרבה אנשים מסכנים, שתלויים בנהגי מוניות כאמצעי תעבורה ממקום למקום, נהגתי בדרך כלל ביתר סבלנות. רק במקרים שהרחתי סכנה, הייתי נמנע מלגשת אל הדלת ולצלצל בפעמון ולהודיע על בואי. הרבה פעמים היו אלה אנשים מבוגרים או חולים שנזקקו לעזרתי בנשיאת תיק. ניגשתי אל הדלת בקומת הקרקע ונקשתי עליה קלות. "רק רגעעעע" שמעתי קול שברירי ומבוגר עונה לי.

אבל אני, שבחיי נתקלתי בהרבה אנשים מסכנים, שתלויים בנהגי מוניות כאמצעי תעבורה ממקום למקום, נהגתי בדרך כלל ביתר סבלנות. רק במקרים שהרחתי סכנה, הייתי נמנע מלגשת אל הדלת ולצלצל בפעמון ולהודיע על בואי. הרבה פעמים היו אלה אנשים מבוגרים או חולים שנזקקו לעזרתי בנשיאת תיק. ניגשתי אל הדלת בקומת הקרקע ונקשתי עליה קלות. "רק רגעעעע" שמעתי קול שברירי ומבוגר עונה לי.
נשמעה גרירה של חפץ כבד על הרצפה, ולאחר הפוגה קלה נפתחה הדלת. אישה קטנה, בערך בשנות ה-80 לחייה, עמדה מולי בפתח. היא הייתה לבושה בחליפה מהודרת ובכובע מפואר מקובע לראש בסיכה נוצצת, כמו כשגברת בשנת 1940 הייתה מתגנדרת לכבוד יציאה לאירוע חשוב לצידה, על הרצפה, עמדה מזוודת פלסטיק. הדירה נראתה כאילו אף אחד לא גר בה במשך שנים. הרהיטים היו מכוסים כולם ביריעות בד. לא היה כל שעון על הקיר, לא קישוטים או חפצים שימושיים על המזנון.באחת הפינות עמד  ארגז גדול מלא בתמונות ובכלי זכוכית.

"האם תוכל לשאת את מזוודתי אל המונית?" שאלה האישה . הרמתי את המזוודה, והושטתי לה את מקלה כדי לעזור לה. כשהגענו אל המונית היא מסרה לי את הכתובת אליה היא רוצה להגיע והודתה לי מאד על כמה אני אדיב ונעים. "אה, שטויות.." אמרתי לה, "זו הדרך בה אני נוהג עם כל! לקוחותיי מנסה שכולם יהיו מרוצים.." ואז היא פנתה אלי וביקשה: "האם תהיה מוכן לנסוע לכתובת שנתתי לך דרך מרכז העיר?" אני קצת התפלאתי ואמרתי לה: "זו לא הדרך הקצרה ביותר, את יודעת. " והיא ענתה לי "לא נורא, לא אכפת לי לשלם את המחיר. אני לא ממהרת לשום מקום. אני בדרך למעון לחולים סופניים ." הצצתי בה דרך המראה, עיניה נצצו כשדיברה.
"אין לי כל קרובי משפחה בחיים. הרופאים אומרים שלא נותר לי עוד הרבה לחיות". דבריה מאד נגעו ללבי. שלחתי את ידי אל המונה וכיביתי אותו. "בואי, תגידי לי, באיזו דרך היית רוצה שאסע?"

 במשך השעתיים הבאות שוטטנו בכל העיר. היא הראתה לי את הבניין בו עבדה פעם בצעירותה. אחר כך נסענו דרך! השכונה בה היא ובעלה קנו את ביתם הראשון וגרו בו בשנים הראשונות לנישואיהם. אחר כך היא ביקשה ממני לעצור ליד ! מחסן רהיטים, שפעם בעבר הרחוק היה אולם שמחות בו היא נהגה לחגוג את כל השמחות . לפעמים הייתה מבקשת ממני להאט או לעצור ליד בנין זה או אחר, והייתה יושבת שקטה, נועצת מבט בחשיכה. כאשר הסתמנו קרני הזריחה הראשונות היא אמרה: "עייפתי. עכשיו בוא ניסע לכתובת שנתתי לך." נסענו לשם בדממה, עד שהגענו. היה זה בניין נמוך, כמו מעון לזקנים, עם שביל שנכנס עד לפתח בניין הקבלה. שני אחים יצאו לקראתנו, וקיבלו את פנינו. נראה היה שהם המתינו לנו.פתחתי את תא המטען והוצאתי את  מזוודתה. האישה כבר הייתה ישובה בכסא גלגלים. "כמה כסף אני חייבת לך?" שאלה אותי, כשהיא מחטטת בתוך תיק היד שלה. "שום דבר" עניתי. "מה פתאום! זו הפרנסה שלך" היא מחתה. "יהיו נוסעים אחרים שמהם אתפרנס" עניתי לה. כמעט בלי לחשוב  התכופפתי לעברה ואמרתי לה תודה. היא השיבה לי בחשיבות רבה" נתת לגברת זקנה כמה רגעים של נחת.. תודה לך.." היא אמרה. קדתי לה קידה קלה, ונפניתי לעבר המונית. מאחוריי – נסגרה הדלת. הקול שנשמע היה קול לא רק של סגירת דלת, אלא של סגירת חיים.

לא יכולתי לעבוד עוד באותה משמרת... סתם שוטטתי ברחובות ללא מטרה. לא הצלחתי להוציא את הגברת הזקנה מראשי. מה היה! קורה לו היו שולחים אליה מהתחנה נהג עצבני וחסר סבלנות? מה היה קורה לו הייתי! אני נותן צפצוף אחד קצר ואחר כך מסתלק מן המקום?

במחשבה לאחור, אני חושב שבכל ימי חיי לא עשיתי מעשה טוב או חשוב יותר מן החסד האחרון הזה שעשיתי עם הגברת. מקובל עלינו לחשוב שכל חיינו סובבים סביב הרגעים הגדולים שלנו. אבל הרגעים הגדולים באמת תופסים אותך , לפעמים, במצבים הכי לא צפויים..

את המעשה הטוב הבא שתעשו תכוונו לעילוי נשמתו של הרב מאיר חי הי"ד.                                     אילן