שמו- הרב דוד הלוי סגל- חי בין השנים 1586-1667- היה גדול הפוסקים האשכנזים. הוא נולד בלודמיר/עיר במחוז ווהלין שבמערב אוקראינה ליד הגבול עם פולין לאביו- הרב שמואל.
למד תורה מאחיו הגדול הרב יצחק ומגיל 23 שימש במשורה של תפקידים רבניים בערים שונות ברוסיה הלבנה ופולין. הוא התחתן ובשנת 1641 התיישב באוסטרוה/אוקראינה שם הקים ישיבה בראשה עמד, ושם כתב את ספרו- "טורי הזהב" – ספר חשוב מאוד בפסיקות הלכה. על שם הספר זכה לכינוי- "הט"ז".

בשנים ת"ח ות"ט – 1648-1649 פרצו פרעות קשות ומעשי רצח המוניים נגד היהודים בדרום אוקראינה ופולין בידי קוזאקים וחקלאים פיאודליים, כחלק מן המאבק בכובש הפולני. הפרעות כללו רצח תינוקות, נשים, אונס נשים, התעללות בגופות ומעשי זוועה אחרים. במקומות שונים היו מקרים רבים של מוות על קידוש השם, על רקע דרישה שעלתה מצד הפורעים כלפי קורבנותיהם להמיר את הדת היהודית לנוצרית, כתנאי להישאר בחיים. רבים העדיפו את המוות על פני המרת דתם או איבוד כבודם (בעיקר נשים). בפרעות הללו נרצחו כ 100000 יהודים והושמדו כשליש מן הקהילות היהודיות בפולין ואוקראינה. כתוצאה מפרעות אלו נאלץ הט"ז להימלט ממקומו למוראביה/מזרח צ'כיה וממנה עבר ללבוב/מע' אוקראינה. בשנת 1654 מונה כרב העיר. בשנת 1667 נפטר והוא בן 81. בית הכנסת שלו בלבוב נשתמר עד מלחמת העולם השנייה ובשואה נחרב בידי הנאצים ימ"ש. קברו בבית הקברות בלבוב נעלם עם חילולו של בית הקברות בידי המשטר הסובייטי בשנות ה 50' (על בית הקברות נבנה שוק).
 
להלן סיפור שסופר על הט"ז בתקופה בה נמלט מאוקראינה בפרעות הנזכרות-

הט"ז היה מפורסם מאוד בדורו ברוסיה ובפולין אך לא כולם הכירוהו במראה פניו. באותו זמן נמלטו/גורשו  הט"ז ואשתו- הרבנית למקום רחוק, נידח ולא מוכר. שם אף לא אחד מאנשי הקהילה המקומית הכירו ולא ידע שמדובר בגדול הדור.
הוא נכנס לבית הכנסת וראה את ספרו "טורי הזהב" במדף ואף לא אחד מן המתפללים והלומדים ידע שזה ספרו. הוא שמח מאוד והודה לקב"ה על ההזדמנות שיצר עבורו בעיירה החדשה, כי שנים רבות היה מצר על הכבוד הרב והפרסום הגדול שהיו מנת חלקו בשל היותו מוכר כגדול בתורה. תמיד שאל את עצמו מתי יוכל לקיים את הפסוק- "והצנע לכת עם אלוקיך"(מיכה ו' ח'). והנה נפלה בחלקו הזדמנות, אמנם מאונס, אך הזדמנות פז לחיות כאחד האדם, פשוט ורחוק מכיבודי כבוד ומעמד רבני. הוא פשט את בגדי הרב, לבש חליפה פשוטה, חבש לראשו כובע קסקט וכך היה יושב בפינה רחוקה בבית המדרש ולומד תורה, רחוק מגינוני כבוד וכל לימודו בצניעות ולשם שמיים בלבד. לקיים מצווה, ללמוד תורה בצניעות הייתה משאת נפשו שנים רבות, מאז התפרסם. 

בחלוף שבועיים להגעתם לעיירה פנתה אליו הרבנית וסיפרה לו כי אזל מזונם וכי חייב למצוא פרנסה ע"מ שלא ירעבו ללחם. השמש של בית הכנסת/בית המדרש תלה כמה ימים קודם לכן מודעה ובה כתב כי מחפש מנקה לבית הכנסת. הלך הט"ז ופנה אל השמש והציע עצמו לעבודה כמנקה. קיבל אותו השמש לעבודה, הראה את הדלי, המגב, הסמרטוט והמגפיים. על אף שלא היה מורגל הט"ז בעבודה כזו, נכנס חיש למגפיים והחל לנקות את בית הכנסת. תוך כדי ניקוי בית הכנסת ראה לפתע את ארון הקודש שהוא מכוסה שכבה עבה של אבק ולכלוך. מיד עצר נשכב על הארץ והחל לשפשף ולמרק את ארון הקודש, שזמן רב לא זכה לניקיון כזה, מלמטה למעלה. תוך כדי צחצוח הארון נכנס השמש, ראה את בית הכנסת מלוכלך ואילו את ארון הקודש מבריק ובוהק. גער בט"ז על שלא עשה עבודתו נאמנה ובו במקום פיטר אותו לאחר ששילם לו מס' פרוטות על עבודתו. "אין לי צורך בך יותר כי אינך יודע לעשות ספונג'ה" אמר השמש לרב ושלח אותו לדרכו. הלך הט"ז לביתו שמח מאוד בחלקו שיש לו מעט כסף לקנות מזון לו ולרבנית. ועוד יותר שמח שהצליח להתפרנס, אמנם רק מעט, אך מבלי לחשוף את זהותו. חלפו עוד מספר ימים ושוב פנתה אליו הרבנית בבכי כי אזל הלחם בבית. הלך לבית כנסת אחר וגם שם הציע עצמו כמנקה.

 אך גם שם לא "הצליח בתפקידו", כי לא היה מורגל בעבודת הניקיון כי "כל כולו רק תורה" ומיד פוטר. קיבל מספר פרוטות ומזה התקיימו תקופה בדוחק רב תוך שהוא ממשיך ללמוד תורה. יום אחד בעודו הולך ברחוב, שקוע כל כולו בהרהורי תורה,  פגש אותו לפתע אחד מתלמידיו שהתגלגל גם הוא למקום. הזדעזע התלמיד ממראה רבו הנערץ הלבוש בגדים כאחד העם. פנה אליו וקרא לו בקול "רבי ומורי!" השתיק אותו הט"ז מיד וביקש שלא יחשוף ברבים זהותו. "הרשה לי לפחות לספר כי אתה רק תלמיד חכם, ע"מ שיתנו לך בקהילה תפקיד כמגיד שיעורים או משהו ע"מ שתוכל להתפרנס כראוי". "אתה תלמידי ועליך לשמוע בקולי- אוסר אני עליך לספר מי אני"- השיב לו הט"ז בתקיפות תוך שהסתכל לתוך עיניו. "יש לי תכנית חיים לעבוד את הקב"ה בצניעות עד יומי האחרון במקום הזה ואל תקלקל לי את התכנית"- הוסיף. "אומר רק שאתה קרוב של הט"ז"- ניסה התלמיד. "בשום פנים ואופן"- ציווה הרב. הלך אותו תלמיד שבור ורצוץ כי מחד ראה את רבו מושפל וחי בדוחק אך מאידך אינו יכול להפר את מצוות רבו שלא לספר לאיש דבר על זהותו. עברו הימים ושוב דמעות הרבנית זלגו כי אין אוכל בבית. הט"ז יצא לרחוב לחפש עבודה והנה נתקל במודעה כי מחפשים "מנקר" (אחרי השחיטה – הוצאת גיד הנשה והחלב מן הבהמה/העוף) ומיד ניגש לאזור האטליזים בשכונה היהודית – פנה לראש הקצבים והציע עצמו לעבודה. הסכים זה לקבלו והחל מיד לעבוד. עבודתו נמשכה כל יום שלוש שעות בלבד. שמח הט"ז כי מצא עבודה זו שתאפשר לו להמשיך וללמוד תורה במקביל, בשאר שעות היום. ועוד שמח על כך שלא נאלץ לחשוף ברבים את זהותו.

פעמים רבות, בהם השוחטים היו מלבטים לגבי הבהמה השחוטה האם היא כשרה או טרפה (אם הריאה מנוקבת או לא), היו פונים הם לרב הקהילה/"מרא דאתרא" אך זה היה נוטה לפסול כמעט כל בהמה המובאת בפניו. רב הקהילה התגלגל גם הוא לאזור כי גורש/ברח ממקומו. הוא היה תלמיד חכם אך לא בקיא לחלוטין בדיני שחיטה. הוא מונה לרב בשל היותו ת"ח ומאונס הנסיבות אך היות ולא היה בקיא מספיק בהלכות שחיטה העדיף ללכת לחומרה ע"מ שלא יכשל בעבירה (יתיר טריפה). השוחטים התמרמרו על המצב כי נגרם להם אובדן ממון רב מכך. פעם אחת עלה ספק לגבי בהמה שנשחטה והתלבטו השוחטים מה לעשות כי ידעו שאם יביאו המקרה לרב הקהילה הוא יפסוק, סביר להניח, שהיא טריפה. סיפר אחד השוחטים כי באזור המנקרים עומד יהודי פשוט העובד כאחד המנקרים. הוא אמנם לבוש בגדים פשוטים וכובע קסקט אך נראה על פניו שהוא תלמיד חכם. הציע לפנות אליו ולשאול לדעתו. לקחו השוחטים את הבהמה לט"ז ושאלו דעתו לגבי הספק שעלה להם. הסתכל הט"ז על הבהמה ובדק ומיד אמר-" לא ברור לי מדוע אתם מתלבטים, זהו רמב"ם מפורש והבהמה כשרה למהדרין". לקחו השוחטים את הבהמה לאחר שהודו לו והלכו לדרכם שמחים מאוד על הפסיקה.

מאותו היום החליטו השוחטים כי כל ספק שיעלה לגבי שחיטת בהמה הם יביאו בפני הט"ז לפסיקתו וכך היה. היו מקרים רבים בהם קבע הט"ז שהבהמה כשרה והשוחטים שמחו על כך, כי עד כה נפסלו בהמות רבות, לגביהן התעורר  ספק טריפה, שהובאו בפני רב הקהילה. יום אחד הגיע הגבאי של הרב אל השוחטים לשאול להיכן הם נעלמו, כי מזה זמן רב שלא הביאו בהמות בפני רב הקהילה. סיפרו השוחטים על התלמיד חכם "עם הקסקט" אליו הם מביאים את כל מקרי הספק והוא פוסק להם. "זו חוצפה, באיזו זכות פוסק האיש הזה הלכה" אמר הגבאי. ניגש הגבאי מיד לט"ז ושאל אותו האם הוא עונה לשאלות מצד השוחטים. השיב לו האחרון בחיוב- "אם שואלים אותי אני עונה" אמר. שמע הגבאי כך, סטר על פניו וצעק לו- "אתה מחוצף, האם לא ידעת שיש כאן רב והוא אמור להשיב על שאלות ולפסוק!". הט"ז לא ידע כלל שיש בעיירה רב כי היה שקוע כל כולו בענייניו ולא היה המעורב בענייני הקהילה. ע"פ מנהג המקום כל מקרה של פגיעה בכבוד הרב היה זוכה לנידוי וחרם למען ייראו ויראו לכן נלקח הט"ז ע"י אנשי הקהילה הוכנס לחדר שבו אמור היה לשבת במשך שלושה ימים (רביעי עד שישי) עם לחם צר ומים. כל הילדים היהודים בעיירה היו חולפים ליד פתח חדר זה, מגנים אותו ויורקים עליו בזה אחר זה. שמח הט"ז על הגזירה שנגזרה עליו ועל הביזיון שספג כנגד כל הכבוד הרב והפרסום שהיה לו במקומו לפני שהתגלגל לכאן. והנה ביום חמישי בעת שעסקה אחת הנשים בניקוי עוף שנשחט לצורך בישולו הבחינה כי אחת מעצמותיו נפוחות. היא חששה כי העוף טרף לכן, בהעדר בעלה ובניה מן הבית, שלחה את בתה בת החמש עם העוף לרב הקהילה/מרא דאתרא ע"מ שיפסוק האם העוף טרף או כשר.

הגיעה הילדה עם העוף בידה אל הרב. הסתכל הרב אל תוך העוף ואמר לה- "תגידי לאימא שהעוף טרף!". שמעה הילדה את דברי הרב ופרצה בבכי כי ידעה את מצבה הדחוק של משפחתה, שאם העוף טרף לא יאכלו עוף בערב שבת הקרוב (את טעמו של העוף היו יודעים רק בשבת וכל כך חיכתה לטעום ממנו ולכן הצטערה מאוד עד דמעות). לקחה הילדה את העוף בידה יצאה מביתו של הרב ממררת בבכי. היא חזרה לביתה ובדרך הבחינה בחדר/בית שבו יושב "המנקר המנודה" עליו שמעה מאחיה הגדולים. מתוך סקרנות נכנסה פנימה לראותו. בעוד דמעות שליש על פניה, ירקה לעבר "המנקר" כי כך שמעה שעושים כולם. שם לב הט"ז לדמעותיה של הילדה על לחייה ושאל אותה מדוע בוכה. היא סיפרה לו על פסיקתו של רב הקהילה ועל משמעות הדבר לגבי סעודה ראשונה של שבת בביתם. לקח הט"ז את העוף הסתכל עליו ביסודיות ולא הבין מדוע פסל הרב את העוף. "אך מה יעשה הרי אינו יכול לבטל פסיקתו של הרב" כך חשב בליבו. מה עשה? הוא אמנם ישב מושפל בחדר ע"פ גזירת הציבור אך בבית המדרש נמצא ספרו "טורי זהב" ובו פסק הלכה בדיוק למקרה של העוף הזה (ע"פ הפוסקים הראשונים- סימן לג סעיף קטן ד בספר). הט"ז פנה לילדה ואמר לה  לשוב לרב ולומר לו כי יעיין בספר "טורי זהב" במראה מקום הנזכר. הילדה לא הבינה את שאמר אך הט"ז חזר ושינן לה את הדברים. יצאה הילדה עם העוף בידה אל הרב. "היית כאן מה את רוצה" – שאל אותה הרב. אמרה לו הילדה את שאמר לה הט"ז. כמעט והתעלף הרב למשמע דברי הילדה הקטנה. ביקש הרב מן הגבאי שיביא את הספר "טורי זהב" ועיין במראה המקום כבקשת הילדה. מיד פסק – "לכי לאימא ואמרי לה כי העוף כשר למהדרין!". מיהרה הילדה לצאת בריצה מן הבית מבלי להסתכל אחורנית מחשש שמא ישנה הרב דעתו שוב. הרב יצא אחריה וקרא לה לחזור. היא שבה על עקבותיה בלית ברירה. "מי אמר לך את מה שאמרת לי" – ביקש הרב לדעת. בתמימותה סיפרה לרב כי "המנקר המנודה" שיושב על הרצפה בחדר, זה עם הקסקט, אמר לה ועזר לה לשנן את הדברים.

"אוי ווי, אוי ווי- זה תלמיד חכם ואנחנו גרמנו לו בושה והשפלה"- צעק הרב בצער. "איזו עבירה עברה כל הקהילה" הוסיף ועדיין לא ידע כי המדובר בט"ז עצמו. הרב קרא אליו שבעה מנכבדי הקהילה, הכה על הסטנדר ואמר להם כי עבירה גדולה עשתה כל הקהילה בכך שפגעה והשפילה תלמיד חכם. קמה כל החבורה והרב בראשה ויצאה אל החדר ע"מ לבקש מ"המנקר המנודה" סליחה ומחילה. נפל הרב על ברכיו ובקול שבור ביקש מהראשון מחילה. מיד לאחר מכן התרומם הרב ושאל- "אמור לי מי אתה ומה שמך". "אני המרא דאתרא ואני מצווה עליך לספר מי אתה"- הוסיף. לא נותרה לט"ז ברירה והוא סיפר כי הוא הט"ז בעצמו ובכבודו. למשמע הדברים נדהם הרב והתעלף במקום. שפכו האנשים מים על פניו של הרב והוא התאושש. מיד קם וקבע כי מהיום אין הוא עוד המרא דאתרא אלא הט"ז הקדוש יכהן במעמד זה. מיד הלבישו את הט"ז בבגדים נאים הראויים לרב. ניגש אל הט"ז אותו תלמיד ממנו דרש לשמור זהותו בסוד ושאל אותו מדוע נתן לילדה את ההפניה לספרו בעניין העוף שכן היה בדבר לגרום לחשיפת זהותו ואכן כך היה. הוסיף ושאל - מה לגבי התכנית שקבע הט"ז לעצמו לחיות בצנעה רחוק מכבוד ומעמד- האם ויתר על תכניתו. השיב הט"ז לתלמיד כי כשראה את הילדה בוכה עמד בפני פרשת דרכים- מצד אחד ילדה בוכה על העוף היחיד שיש למשפחה שנפסל אך הוא למעשה כשר  ומצד שני התערבות שלו בעניין עלולה להביא לחשיפתו ולתכניתו לרדת לטמיון. לאחר מחשבה הגיע הט"ז למסקנה כי לא שווה כל עבודת השם בהסתר וצנעה מול דמעותיה של ילדה קטנה. עדיף כי יאבד תכניתו אך לא תרד ולו דמעה אחת מעיניה של הילדה.

מן הסיפור הזה ניתן לומר כי צדיקים ליבם נתון בידיהם- יש ללמוד ממנו כמה חשובה ההזדהות והסיוע לכל אדם בצרתו ובצערו. ראו מה היה מוכן הט"ז לסבול ולו רק כדי למנוע דמעותיה של ילדה קטנה, שלא הוא שגרם להן לרדת. אם רואה אדם בצערו/דמעותיו של חברו, יעשה כל מה שרק ניתן לעשות כדי לסייע, אפילו במחיר של הקרבה אישית, ע"מ להפסיק או להקל על צערו וכאבו. נלמד עוד מן הסיפור את חשיבות הענווה, הצניעות, עבודת השם הרחוקה מגינוני כבוד וכיבודי מעמד רם, כפי שנאמר בנביא- "הצנע לכת עם אלוקיך". הרודף את הכבוד הכבוד יברח ממנו כפי שאמר המלך שלמה - "גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד" (משלי כט, כג).

נכתב ע"י מרדכי חייט
(מתוך שיעור של הרב ישראל מאיר שושן שליט"א)