כותב רבנו יוסף חיים- ה"בן איש חי" זי"ע בספרו "חוקי הנשים" על מערכת היחסים הזוגית שבין הבעל לבין אשתו כך: "האהבה בין האיש והאישה, צריכה להיות גדולה ורבה, חזקה ונצחית. וצניעות האישה היא חובה, וצריכה לעשות אופנים לחיזוק האהבה ותנהג עם בעלה בהרחבת דעת ובסבר פנים יפות. וכשתאהבו הרבה, הוא יאהבה גם הרבה. וכשתרבה האהבה ביניהם, תרבה הברכה, וימלא ביתם, ויאריכו ימיהם וימי בניהם...".
איך תמומש האהבה ביניהם? אומרים רבותינו- דרך מחויבות הדדית הבאה לידי ביטוי בקיום החובות והזכויות של כל צד בזוגיות- בחיי הנישואין. מהן חובות וזכויות אלו?
כותב הרמב"ם בנושא כך- "כשנושא אדם אישה, בין בתולה ובין בעולה
(מ- גרושה/אלמנה), בין גדולה בין קטנה, אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת (מ- שפחה ששוחררה מעבדותה), יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים. והעשרה, שלושה מן התורה ואלו הן- שארה, כסותה ועונתה.
שארה- אלו מזונותיה.
כסותה- כמשמעה.
עונתה- לבוא עליה כדרך כל הארץ.
והשבעה, מדברי סופרים וכולן תנאי בית דין הם:
האחד מהם- עיקר כתובה.
והשאר, הם הנקראין תנאי כתובה ואלו הן:
לרפאותה אם חלתה.
ולפדותה אם נשבית.
ולקוברה כשתמות.
ולהיות ניזונית מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה.
ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו (=או עד שיתבגרו).
ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם.
והארבעה שזוכה (מ- הבעל מאשתו) בהן, כולם מדברי סופרים ואלו הן:
להיות מעשה ידיה שלו.
ולהיות מציאתה שלו.
ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה.
ואם מתה בחייו יירשנה והוא קודם לכל אדם בירושה.
(משנה תורה/ספר נשים/ הלכות אישות פרק י"ב, א-ג ; ה).

ועתה נבאר בקצרה- חובות הבעל כלפי אשתו – זכויותיה ממנו-
שארה- זוהי כלכלת האישה הכוללת את סיפוק מזונותיה (מאכל ומשקה) וכסף להוצאותיה האישיות מידי שבוע ע"פ הכלל: "עולה עימו ואינה יורדת עימו", שזכותה למזונות היא לפי רמת חייו של בעלה, ולא פחות ממה שהייתה רגילה במשפחתה. זכות האישה למזונות אינה תלויה ברכושה, ואף אם יש לה רכוש רב, חובה עליו לכלכלה. חובת המזונות לאישה היא רק כאשר האישה נשואה לו ( או שהיא אלמנתו) ולא לאחר גירושיה. (שולחן ערוך סימן יג,א; צג,ג ; פב, ו).
כסותה- הבעל חייב לדאוג לאשתו למלבושים, מדור (דיור), כלי בית, תכשיטים ותמרוקים (ברמה שלא פחותה מן הרמה שאליה הייתה מורגלת בבית הוריה).
עונתה- חייב הבעל לחיות עם אשתו חיי אישות. אסור לו למנוע זאת ממנה אלא אם כן חלה או תשש כוחו או קיבל רשות לפרק זמן מוגבל מאשתו. מניעת עונתה של אשתו נחשב כמעשה של צער כלפי אשתו ואי קיום מצווה דאורייתא- מן התורה (שמות כ"א, י). אי קיום חובת "עונתה" מצד הגבר עלול להכניסו להגדרת "מורד", קונסים אותו ויכול הדבר להוות עילה לכפות עליו גירושין. מנגד אישה המסרבת ליחסי אישות עם בעלה, ללא סיבה הוגנת, עלולה להיכנס להגדרה של "מורדת" ואז מקצצים סכום כתובתה, מכריזים עליה ככזו בבתי כנסיות ובתי מדרשות ואם לא שבה ממרידתה כופין עליה גט ללא דמי כתובתה. סיבה הוגנת יכולה להיות- בעלה מכה אותה, הסתבך עם נושים הרודפים אותו, דורש לשמש באיסור וכו'. סיבה לא הוגנת- מאסה בו, מבקשת לצערו/לייסרו וכו'.
עיקר כתובתה- זהו סכום הכסף שייתן הבעל לאשתו עקב גירושין מחמתו (שהוא יזם/בגללו), או שייתן מנכסיו כתוצאה ממותו. סכום זה נרשם בכתובה שהבעל נותן לאשתו לפני הנישואין. הרמב"ם ועוד מרבותינו כתבו כי "עיקר כתובה" הוא מדרבנן (חז"ל קבעו זאת) כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה (מ- החובה לשלם לאישה את דמי כתובתה בגירושין מונעת או מקשה על האפשרות בו "היד על הדק הגירושין", מצד הבעל, תהיה קלה והוא לא ימהר לעשות זאת).
רפואתה- הבעל חייב לדאוג לרפואת אשתו אם חלתה ולשאת בהוצאות הרפואיות הכרוכות בהחלמתה עד שתבריא. יש מחלוקת בין החכמים אם חייב הבעל ברפואת אשתו אם חלתה/נפגעה באשמתה- ממעשה מסוכן שעשתה או מאכילת דברים המזיקים לה/לבריאותה.
פדיונה- אישה שנשבתה בין הגויים (או שחרותה נשללה ממנה בדרך אחרת) חייב הבעל לעשות כל מה שביכולתו ע"מ לפדותה. אם היו הבעל והאישה בשבי יחדיו ואין בידו לפדות אלא אחד מהם, חייב לפדות את אשתו תחילה. יש מחלוקת בין הפוסקים אם חייב הבעל בפדיון אשתו אם זו נשבתה באשמתה (לדוגמה- נלקחה למאסר בחו"ל בגלל שגנבה. חלק מן הפוסקים אומרים שהבעל פטור מפדיון וחלק אומרים חייב בכל מקרה בפדיונה).
קבורתה- נפטרה האישה, חייב הבעל לדאוג לקבורתה כדי שלא תתנוול ולא יפול עול הטיפול בקבורתה על הציבור. בכלל חיוב זה הטיפול בכל צרכי קבורתה כגון: הקמת מצבה, עריכת מספד כמנהג המקום, הכל לפי כבודו. היה כבודה (מ- מעמדה) יותר מכבודו, קוברה לפי כבודה לפי הכלל ש"עולה עימו ואינה יורדת" אף לאחר מותה.
מזונות אלמנתו-  האלמנה ניזונה מנכסי בעלה כל ימי אלמנותה (מ- לאחר מותו של הבעל מתפרנסת האישה לכל צרכיה מרכושו/כספו אשר הותיר לאחר פטירתו). זכות זו נובעת מכח "תנאי בית דין" שחייבו החכמים את הבעל בעת שנשא אותה לאישה בחייו ותתקיים כל עוד הייתה נשואה לו עד פטירתו. מזונות האלמנה קודמים למזונות בנותיה מבעלה (הבנות אינן יורשות, מדין תורה, את אביהם הנפטר אלא רק בניו, אך ניזונות מנכסיו עד שיתארסו או עד שיתבגרו, כך תיקנו חכמים כדי שלא תאלצנה לחזר על הפתחים לאחר מות אביהם).

זכויות הבעל- 
מעשי ידיה- האישה צריכה לעשות לבעלה מלאכות, ע"פ אלו המאפיינות את הנשים במקום מגוריהם. המלאכות שהאישה עושה לבעלה יש מהן להרווחה (מ- שיש בהן רווח כספי/פרנסה), יש מלאכות בית (מ- עבודות משק הבית) ויש משום חיבה ורעות (מ- דברים שעושה אישית וישירות לבעלה). המלאכות עשויות לכלול- אפיה, בישול, כיבוס, הנקת התינוק, וכו'. אם המצב הכלכלי מאפשר זאת יכולה להביא שפחה אחת (מ- עוזרת) או שתיים ולהפקיד בידיהן חלק מן המלאכות. המלאכות שעושה האישה הן בהתאם לרמת חייהם ולפי הכלל- "עולה עימו ואינה יורדת". אין ראוי לאישה שלא תעשה מלאכה כלל, שהבטלה מביאה לידי זימה (מ- עוונות). את המלאכות שהן משום חיבה ורעות כלפי בעלה כגון- מזיגת הכוס והצעת המיטה, תעשה האישה בעצמה ללא קשר לרמת חייהם (מ-הכלכלית). (רמב"ם, הלכות אישות כ"א).
מציאתה- מציאת האישה (מ- דבר שמצאה) לבעלה. הגמרא אומרת שהדבר נקבע כדי לא לגרום לאיבה ביניהם (בבא מציעא יב, ע"ב). דעה אחרת- משום החשש שמא תבריח כסף או שווה כסף אף משל בעלה (מ- דבר השייך לו) ותאמר מצאתים (ירושלמי כתובות פרק ו, א).
פירות נכסיה בחייה- קיימים שני סוגי נכסים שמביאה האישה לנישואיה (היו בבעלותה לפני נישואיה לבעלה). האחד, נכסי צאן וברזל- אלו נכסים שהאישה העבירה לבעלות בעלה בנישואיה ונרשמו בכתובה והבעל הסכים לקבל אחריות עליהם. האישה תוכל לקבל את הנכסים חזרה, עקב גירושין או פטירת הבעל, בערך שהיו שווים בשעת הנישואין (בערך הנקוב בכתובה). כאשר האישה מקבלת את הנכסים חזרה, אם פחת ערך הנכסים מהסכום שהוערך בכתובה, ישלים הבעל את ההפרש מכיסו. ואם עלה ערך הנכסים על הסכום שהוערך בכתובה, אין האישה מקבלת אלא את שווי הנכסים כפי שהוערך בכתובה. נכסים אלו נקראים בשם זה משום שהם כצאן שקיבל עליו הרועה אחריותן ומחלק הוולדות, הצמר והחלב עם הבעלים. השם "ברזל" נובע מלשון חוזק, על שם ערכם המובטח של הנכסים.
השני, נכסי מלוג-  אלו נכסים שנשארו בבעלות האישה ולא נרשמו בכתובה. בנכסים אלה נשארת הקרן בבעלות האישה, אולם הבעל זכאי ליהנות מפירותיה.
(לדוגמה דירה שהשכירוה – דמי שכר הדירה). הבעל אינו מקבל אחריות על נכסים אלה לכן אם עלה ערכם הרוויחה האישה ואם פחת הפסידה. מקור השם "מלוג" הוא מלשון מליגת הראש= תלישת השיער והשארת הראש, כשם שהבעל אוכל את פירות הנכסים ומניח את הקרן בבעלות אשתו.
ירושתה-  הבעל יורש את נכסי אשתו לאחר מותה, בין אם נכסיה נכסי מלוג ובין אם נכסיה נכסי צאן וברזל. והוא קודם לכל אדם בירושתה.

ויתור על זכויות מצד מי מהצדדים כנגד חובות-
תיקנו חכמים שזכות הבעל ל"מעשה ידיה" הוא כנגד חובתו ל"מזונותיה" (שארה). החובה ל"פדיונה" של האישה היא כנגד זכות הבעל ל"אכילת פירות נכסיה". חובתו ל"קבורתה" היא כנגד זכותו ל"ירושתה".
קיימת אפשרות בהלכה לוויתור על זכויות כנגד חובות, אך לא על כולן אפשרות זו מתקיימת. להלן פירוטן-
- הזכות למזונות-  חובת הבעל למזונות היא לטובת האישה לכן יכולה היא לוותר על זכות זו כנגד כך שבעלה לא יזכה ב"מעשה ידיה" למעט "מעשה ידיה" משום חיבה ורעות, אותם היא חייבת לעשות. מאידך אין הבעל יכול לוותר על "מעשי ידיה" כנגד ביטול חובתו למזונות אשתו, שמה לא יספיק לה "מעשה ידיה" להתפרנס/לצורך מזונותיה. כתב הראב"ד (מ- רבי אברהם בן דוד מפושקירה- 1120-1198- צרפת- מקובל ופרשן חשוב על התורה בתקופתו) כי אישה, הנמנעת מלעשות מלאכות שחייבת לעשותן, הרשות בידי בעלה למעט מזונותיה. להלכה קבע בית הדין הרבני הגדול שאם אישה אינה עושה מלאכה ממלאכות הבית שהיא צריכה לעשות, הבעל עדיין חייב במזונותיה, אך הוא רשאי לנכות מהן את שכר המלאכה שעליו לשלם עבור מישהו אחר שיעשה את אותה מלאכה.
- זכות הבעל ל"פירות נכסיה" כנגד חובת "פדיונה"- אין הבעל יכול להיות פטור מחובתו לפדות אשתו ולכן לא הוא ולא היא יכולים לוותר על זכותם/חובתם בעניין זה (לא האישה על זכות פדיונה כנגד זכות בעלה ל"פירות נכסיה" ולא הבעל להיפך)- החובה לפדות האישה בכל תנאי נועדה למנוע שתיטמע בין הגויים (מ- לא תפדה ותישאר בשבי).
- זכות הבעל ל"ירושתה" כנגד חובתו לקבורתה- אין הבעל יכול להיות פטור מחובתו לקבורת אשתו ולכן לא הוא ולא היא יכולים לוותר על חובתם/ זכותם בעניין זה (לא האישה על זכותה לקבורתה כנגד זכות בעלה לירושתה ולא הבעל להיפך)- כל זאת ע"מ שלא יוצר מצב בו תתנוול ותיפול למעמסה על הציבור (מ- הציבור יהיה חייב לקוברה נוכח העובדה שבעלה לא קברה).
- יכולים הבעל או האישה לוותר על מה מזכויותיהם/חובותיהם, כמפורט לעיל, בהתניית תנאי מוסכם ביניהם, למעט שלושה חובות/זכויות שאם וויתרו עליהם הוויתור לא תקף/בטל- "עונתה" (חובת הבעל/זכות האישה), עיקר כתובתה (חובת הבעל/זכות האישה) וירושתה (זכות הבעל/חובת האישה).

פרטנו במאמר זה את זכויות האישה והבעל במערכת חיי הנישואין ע"פ ההלכה היהודית, המתבססת על התורה ופסקי חז"ל בנושא. יהי רצון בע"ה שישרו בכל בית בישראל השלום, הרעות והאהבה, אשר יבטיחו את מימוש זכויותיו וצרכיו הרגשיים/רוחניים והגשמיים של כל צד בזוגיות, בהרמוניה וביציבות.

נכתב ע"י מרדכי חייט
לע"נ ג'וליט בת לולו יצחקי ז"ל