יום י"ז בתמוז הינו יום צום ותענית, המכונה "צום הרביעי" (אחד מארבע הצומות הנזכרים בספר זכריה על חורבן הבית).
במשנה מסכת תענית ד, ו נכתב- "חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל...".
ומה כוונת המשנה?
= נשתברו לוחות הברית-  בי"ז בתמוז ירד משה רבנו מהר סיני בפעם הראשונה וראה את מעשה העגל שעשו בני ישראל ועל כן שיבר את לוחות הברית הראשונים שהיו בידיו (ראה פרשת "כי תשא" ספר שמות).
= בוטל התמיד- בבית המקדש הראשון ובבית המקדש השני היו מקריבים קרבן תמיד שזה קרבן ציבור קבוע - היו אלו שני כבשים (זכרים, תמימים בן שנתם) שהיו מקריבים בבוקר ובערב. בגמרא (תענית ד', ח; ברכות ד', א) מסופר כי בזמן המצור על ירושלים בזמן חורבן בית שני היו הנצורים מסתייעים בחיילים רומאים ורוכשים באמצעותם כבשים כדי להמשיך ולהקריב את קרבן התמיד. כיצד היו עושים זאת? היו משלשלים דרך החומות קופות זהב (כסף) אל החיילים שעמדו מחוץ לחומות ואלו היו נוטלים הכסף ומניחים כבשים. לבסוף, בי"ז בתמוז העלו הרומאים ליהודים שני חזירים. הגמרא מספרת כי לא הספיקו להגיע למחצית החומה ונעץ החזיר את ציפורניו בחומה ונזדעזעה הארץ ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. (הגמרא מביאה מקרה דומה שהיה גם בזמן המלחמה בממלכת יוון).
יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאוויוס) מספר בספרו כי בי"ז בתמוז, כאשר הובקעו חומות ירושלים והרומאים חדרו פנימה, נאלצו גם הכוהנים להצטרף למאמץ המלחמתי ועל כן לא היה מי שיקריב את קרבן התמיד. ע"פ שתי הגרסאות הופסק קרבן התמיד בזמן חורבן בית שני בי"ז בתמוז.
= הובקעה העיר ירושלים- בזמן חורבן בית שני, בי"ז בתמוז הבקיעו הרומאים את החומה הפנימית של ירושלים ועשו דרכם אל הר הבית. חדירת הרומאים פנימה הסתיימה בחורבן ושריפת בית המקדש בט' באב אותה שנה.
בתלמוד הירושלמי ( תענית דף כ"ג ) נכתב שגם בחורבן בית ראשון הובקעה העיר בי"ז בתמוז אלא שמפני הצרות האיומות שהיו אז, נתקלקלו להם החשבונות וחשבו כי היה זה בתשעה בתמוז.
= שרף אפוסטומוס את התורה- האירוע נזכר במשנה (תענית דף כ"ג) אך פרטיו לא מפורטים. בספרו "קדמוניות היהודים" מספר יוספוס פלאוויוס על אירוע זה. האירוע התרחש ככה"נ בימי של הנציב הרומאי קומנוס כשש עשרה שנה לפני פרוץ "המרד הגדול" (מרד היהודים ברומאים במהלכו חרבה ירושלים). בימיו של נציב זה חיילותיו התגרו ביהודים וכתוצאה מכך התעוררו מהומות גדולות שדוכאו באכזריות ובאבידות קשות- לדוגמה כעשרת אלפים איש נהרגו בהר הבית כתוצאה מאחת המהומות שעוררו אותן הרומאים). באותם ימים אחד משליחי הקיסר נשדד בדרך המלך ליד בית חורון וכבודתו נבזזה. הרומאים ייחסו מעשה זה ליהודים והנציב קומנוס שלח את חייליו אל הכפרים הסמוכים לאזור השוד, לעצור את יושביהם באשמה שלא מנעו את השוד. אחד מאנשי הצבא הרומי בשם אפוסטומוס לקח במהלך המעצרים באחד הכפרים ספר תורה, קרע אותו והשליכו לאש. המעשה זעזע עמוקות את היהודים. היה זה ביום י"ז בתמוז. 
= העמיד צלם בהיכל- לאותו אפוסטומוס מייחסים חז"ל גם הצבת צלם בהיכל/ בבית המקדש וגם זה אירע ביום י"ז בתמוז. ויש מייחסים צלם זה לצלם שעשה מנשה מלך יהודה והעמידו בהיכל ואותו היום היה י"ז בתמוז.

בי"ז בתמוז מתחילה תקופת "בין המיצרים". זוהי תקופה בת כשלושה שבועות בין יום זה לבין ט' באב, תקופת תענית המציינת את הצרה והמצוקה של עם ישראל בחורבן בית ראשון ושני. חורבן שהוא חורבן ואובדן הבית הלאומי של עם ישראל בא"י, חורבנה של עיר הקודש ירושלים, חורבנם של בית המקדש הראשון והשני, משבר עמוק במערכת היחסים שבין עם ישראל לבין אלוקיו ויציאת עם ישראל לגלות מייסרת הנמשכת כבר כ 2500 שנה.
המקור לביטוי "בין המיצרים" מופיע במגילת איכה, המתארת את חורבן בית ראשון ואת מצבה של ממלכת יהודה בעקבות החורבן ושם נאמר- "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה--הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים" (א, ג).
חכמי המוסר דרשו על הפסוק הזה כי מתוך צערו של אדם ליבו מתעורר לחזרה בתשובה. בשלוש השבתות שיש בתקופה זו מפטירים בספר הנביא (ירמיה וישעיה), שלוש הפטרות הנקראות "תלתא דפורענותא"- הפטרות העוסקות בפורענות ובעונשים שיבואו על חטאי העם. תקופה זו, מעבר למנהגי האבלות שנוהגים בה, עיקרה היא חשבון נפש כללי ואישי לגבי מערכת היחסים שבין האדם לבין חברו (שבגין שנאת חינם חרב בית שני) ולגבי מערכת היחסים שבין אדם לבין המקום (שבגין עבירות של גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים חרב בית ראשון). וכפי שכתב הרמב"ם- "יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי תשובה ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, ובזכרון דברים אלו נשוב להטיב שנאמר- "והתודו את עונם ואת עון אבותם" (הלכות תענית פרק ה הלכה א).
תקופה זו מתחלקת לשלושה חלקים- מיום י"ז בתמוז ועד ר"ח אב, מר"ח אב עד ט' באב והשבוע שחל בו ט' באב- כאשר במהלך הימים הולכים ומחמירים בהדרגתיות מנהגי האבלות, עד יום השיא של תקופה זו- ט' באב.
להלן מספר הלכות מעשיות לנשים ליום י"ז בתמוז –

• הכל חייבים להתענות ביום י"ז בתמוז ואסור לפרוץ גדר (גם הנשים).
  חיוב התענית/צום (זמן תחילתו) מעלות השחר של יום י"ז בתמוז ועד צאת הכוכבים של אותו יום. ע"פ לוח שנה של רבנות חדרה- תחילת צום- 04:22 וסיום הצום 20:07.
• קטנים פטורים מתענית זו ואפילו הגיעו לגיל חינוך (הערה- גיל 6 לערך) ויש בהם דעת להתאבל על חורבן ירושלים ורוצים בכך יש למחות בידם. (משמע- אין לאפשר לילדים שטרם הגיעו לגיל בר/בת מצווה לצום).
• חולה שאין בו סכנה פטור מלהתענות ביום זה, שבמקום חולי לא גזרו חכמים. ואפילו חולה שנתרפא אך עודנו תשוש כוח, מותר לו לאכול ולשתות כל זמן שיש חשש שאם יצום יחזור החולי.
• זקנים תשושי כוח שמצטערים בתעניתם פטורים מתענית זו.  
• ביום תענית זה, אם ישן בלילה על מיטתו שנת קבע, אסור לו לאכול ולשתות אפילו טרם עלה עמוד השחר. אך, אם התנה שבכוונתו לקום לאכול או לשתות קודם עלות השחר (התנה התנאי בינו לבין עצמו טרם נכנס למיטתו לישון)- מותר לו לאכול עד עלות השחר (לצורך כך יתעורר לפני עלות השחר ע"מ שיספיק לאכול לפני זמן תחילת הצום).
• ביום תענית זה מותרים רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה.
  ביום תענית זה, מותר לרחוץ כל גופו במים חמים. והמחמיר שלא לרחוץ כל גופו, תבוא עליו ברכה, והאשכנזים מחמירים ברחיצה במים חמים.
  אין לשטוף את הפה בבוקר יום התענית בהתעוררו משנתו (לאחר זמן תחילת הצום) ובמקום שיש צורך (מי שקשה לו בלי לשטוף פיו) התירו לרחוץ הפה ולצחצח שיניים ובתנאי שיזהר שלא לבלוע מים ולא להכניס לפיו יותר משיעור רביעית מים בבת אחת.
• מעוברת, אינה מתענה בתענית זו. ואף לבנות אשכנז יש להקל בזה. ומעוברת היא מי שעברו שלושה חודשים להריונה, ואם לא עברו שלושה חודשים אך היא סובלת מהקאות או מיחושים וחולשה רבה, מותר לה לאכול ביום זה ובפרט אם היא לאחר ארבעים יום להריונה.
• וכן אישה מניקה פטורה במשך כל עשרים וארבעה חודשים ללידה להתענות ביום זה ואפילו פסקה להניק.
• וכן אישה שהפילה (את עוברה) פטורה מתענית זו אם היא נמצאת בתוך עשרים וארבעה חודשים להפלתה.
• דין יולדת תוך שלושים יום ללידתה (שיום התענית חל בתוך חודש ימים מאז שילדה) כדין חולה שאין בו סכנה ופטורה מתענית זו.
• כל הנשים הנ"ל שהוזכרו כפטורות מן התענית (יולדת/מניקה/מעוברת ושהפילה) אינן צריכות לפרוע התענית לאחר מכן. אך, ראוי שלא תאכלנה ביום זה להתענג במאכל ומשתה, אלא כדי קיום גופה. (שלא להפריז באכילה ולא לאכול מאכלי מעדנים).
• אדם בריא שמתענה, אך עליו לבלוע גלולות וכדורים נגד מחושי ראש וכדומה, מותר לו לבלוע התרופה בלי מים, כל שאין בה טעם ערב לחיך. כמו כן מותר לשתות תרופות שאין החיך נהנה מהם. אבל אם החיך נהנה מהם אין להתיר אולם במקום חולי פנימי אין להחמיר.
• מותר ביום זה לעשן. אסור ללעוס גומי לעיסה (מסטיק) מתוק, אך כזה ללא מתיקות כלל מותר.
  הערות חשובות-
  ההלכות הנ"ל נלקחו מ"יקלוט יוסף- קיצור שולחן ערוך" ומספר "אורות ההלכה".
  כל ההלכות מתייחסות ליום י"ז בתמוז בלבד. כפי שצוין, ביום ט' באב הלכות התענית חמורות ורחבות יותר ואין הלכות אלו נכונות לתענית זו שאיסוריה ומשכה כיום כיפור.
  בכל מקום של ספק או שאלה למקרה פרטי יש לעשות שאלת רב.
   
  נכתב ע"י מרדכי חייט                     לע"נ ג'וליט בת לולו יצחקי ז"ל