הקדמה
מאמר זה לקוח מתוך ספרו של ה"בן איש חי" – "חוקי הנשים". ספר זה הינו ספר מוסר לנשים, אשר נכתב ע"י הרב ויצא לאור בשנת תרס"ו (1906) בבגדד/עיראק.
הספר נכתב בשפה הערבית העממית ע"מ שיהיה שווה לכל נפש. נשות בגדד היהודיות היו נוהגות להתכנס בבתים ולקרוא מתוכו בצוותא מידי שבת או מועד או אף בשעות הפנאי בימי חול. כל חצי שנה הן היו מסיימות קריאת הספר וחוזרות עליו מחדש. עם עלייתו ארצה, בראשית שנות ה 70' נתן נכדו של ה"בן איש חי" – הרב דוד חיים זצ"ל את הסכמתו לעורכים והם תרגמו הספר מערבית לעברית והפיצוהו במהדורה חדשה. הספר עוסק בנושאים רבים ומגוונים בענייני היום-יום בבית ובמשפחה- על חשיבות המסגרת המשפחתית ויעדיה, על מעמדה המרכזי של האישה במשפחה כגורם מחנך האחראי על כל ענייני הפנים בבית, על האינטראקציות (היחסים ההדדיים) שבינה לבין בעלה, חמותה, הוריה והסובבים אותה. כמו כן עוסק הספר בערכים החשובים של- וויתור ופיוס, מסירות נפש, אחווה ואהבה בין האישה לבין בעלה ועל ההתרחקות הראויה ממידות רעות כמו- לשון הרע, עין הרע, קנאה, חומריות יתרה ועוד.
אנו נביא קטעים מעניינים מתוך הספר, אשר על אף שנכתבו לפני למעלה ממאה שנים, רלוונטיים וחשובים מאוד לימינו, במיוחד על רקע התמורות המתרחשות היום במעמדה של האישה ובמשפחה.
הפעם נעסוק במאמר הרב על נטיית הנשים לאהוב את הדיבור. להלן דברי רבנו כלשונם בפרק עשרים ותשע – "נכתב בפרקי אבות- שמעון בנו אומר: כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. ולא המדרש הוא העקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים, מביא חטא. (א, יז). הנשים אוהבות להרבות בדבורים, ומרב דבורים עלול להיוולד רכילות, ומהרכילות יצאו מריבות והריסות, יתחילו בנשים ויסתימו בין האנשים. יחריבו בתיהם ויהרסו חייהם, ויבלבלו אושרם ויאבדו קטניהם עם גדוליהם. כל אדם בעל לשון גדולה, כאשר ירכל על חברו, גדול ורב עוונו. עוון זה גרם להרס וחורבן בית המקדש ולזה עתה אומתנו גלתה בסבתו. רובה בעל שני קנים, לא יירה למרחק מהלך שתי שעות, וחץ וקשת לא יכו כמו הלשון, והלשון ברכילותו, יכה בסוף כל העולם- הוא כמדינת הערבים ויכה במדינת הצרפתים (= תפוצת והשפעת לשון הרע ארוכת טווח)... עצתו תלך ותגיע במהרה, לא ישיגו נשר וצבי ולא ישיגוהו הציפורים ולא עוף אשר יעוף ולא כל סוס שוטף במרוצתו. וכן אישה בעלת לשון הרע, יש בה סוגים שונים. יש המרכלת בשתי נשים ביניהן, ותקשור הפתילה בצואריהן, ותדליק לבותיהן ותפעיל המריבה ביניהן, ותעלה צווחתן ותצעק צעקתן. ויש המרכלת בין הנשים לבין בעליהן, עד אשר תפרידם. ויש אשר תזכיר שם חברתה ותדבר מאחריה ותמעיט בערכה, כדי שתתכבד בקלונה. ויש תדבר מילה, כדי שתקבל ארוחה. ויש עוד מינים שונים, אשר לא יעלו על ספר ולא יאמרו...הבינו הנשים, החכמים מדמים הלשון, למקום המלא פחמים, וביניהם שני פחמים בוערים. אם יתקרב האדם ויפח רוח בהם, יבערו הפחמים כולם, ותעלה להבתם, ואם יירק על שני הפחמים הבוערים, מיד יכבו. כך הוא הלשון, אם ביקש האדם לנפוח שתי מילים רעות בלבבות, ידליקם. ואם ביקש לירק על המילים הרעות, יכבם... אספר לכם הנשים מעשה אחד, שמעוהו והבינו כח עצת הרכילות: אחד היו לו שלוש בנות ובהן שלושה חסרונות. האחת עצלה, לא זזה ממקומה. השנייה "ידיה ארוכות", גונבת כל דבר אשר תראה בעיניה. השלישית לשונה רעה, דברנית ובעלת רכילות. הרבה בקשום לנשים מאביהן ולא התרצה להשיאן מפני חסרונותיהן (= האב קיבל הצעות רבות לשידוכין עם בנותיו אך דחה את כולן בשל פגמי בנותיו). יום אחד בא שותפו ממדינתו (= חברו מעיר אחרת) ומצא הבנות אצלו וביקש ממנו שייתן אותן (= כנשים) לשלושת בניו. השיבו (= אבי הבנות)- אינן מתאימות להם, היות וכך וכך חסרונותיהן. שותפו אמר- אני מסכים להן, אקחן לבניי ואחזירן לדרך הישרה. ונעשתה הסכמה ביניהם ולקחן למדינתו והשיאן עם בניו (= לקח החבר את שלושת הבנות עימו לביתו בעיר אחרת והשיאן עם שלושת בניו). אצל הבת העצלה הניח עשר שפחות וציון (= הורה לשפחות) שלא יתנו לה לזוז ממקומה. לבת אשר "ידיה ארוכות" (= גונבת כל דבר שרואה) מסר בידיה כל מפתחות אוצרות הממון ונתן הממשלה בידיה ותיקח כל דבר אשר תרצה (= מסר בידיה מפתחות הקופה/הכספת בה מונח כל כספו/תכשיטיו ונתן הרשות לקחת כל מה שתחפץ). והבת הדברנית, עשה לה כבוד וחביבות יתר על המידה (= הפגין כלפיה יחס חם ואוהב), נתן לה מלבושים יקרים ותכשיטים מכובדים, והראה לה אהבה וחיבה, בכל יום ויום יבוא לחדרה, וישב בכורסה לידה, וישאלה על מצבה ובריאותה. אבל היא כאילמת, לא תשיב על דבריה חמה ולא תפתח פיה. יום אחד נסע אביהן מביתו, ובא לעיר בנותיו כדי לראות מצבם ויתבונן מה יעשה עם חסרונותיהן (= בא אבי הבנות לבקר את בנותיו ולראות מצבן אחרי נישואיהן). נכנס האב לבת הראשונה (= זו העצלה) ושאל אותה על מעשיה. אמרה לו: השם יברכך בטוב אבינו, על אשר הנחת אותי בנעימות הזאת. הביאו לי עשר שפחות לשרתני ואינן נותנות לי לזוז ממקומי ולא נכרו חסרונותיי. שמח אביה והלך ונכנס לחדר אחותה (= זו הגונבת) ושאל אותה למעשיה. אמרה לו: השבח לאל ישתבח ויתעלה, כל הרכוש נמסר בידי ומדוע אגנוב ולאן אוליך הממון הגנוב. שמח אביה והלך ונכנס אצל השלישית (= זו המספרת לשון הרע). ותחילה כשראתה אותו החלה לבכות. שאל אותה אביה: על מה תבכי? אמרה לו: אבי, חיתנת אותי עם שניים. אמר לה: מה הדברים האלו אשר תדברי?. אמרה לו: קום והתחבא אחרי ארוני ותראה כיצד יבוא חמי ויישב לידי, יפתני ויחטיא אותי. אביה האמין לדבריה וקם והתחבא מאחורי ארונה. ולאחר זמן קצר נכנס חמה לחדרה, התיישב על הכורסה לידה והחל לשאול לשלומה כפי מנהגו. לפני שהשלים דבריו, הרימה ידה ודחפה אותו. אמרה לו: היום הזה עזוב אותי והתרחק מעלי ולא תבישני. היות ואבי נמצא כאן. חמה נבהל מדבריה היות ולבו טהור וכוונתו זכה ולא ידע כי חרשה עליו מזימה, לכן שתק ולא השיב לה. ואביה , כשראה כי חמה (=חברו) שותק, אמר אמת דבריה, כעס ושלף סכין והרג את חמה. ואחר כן באו בניו (= בעלי הבנות) וראו את שקרה, רצחו אותה (= את מספרת לשון הרע) ואת אביה. הביטו הנשים, רוע הלשון הרג שלושה אנשים בשעה אחת מהזמנים (= זו שסיפרה לשון הרע, זה ששמע לשון הרע וזה שספרו עליו לשון הרע/הוציאו לו שם רע). לכן, אצווה אתכן, תשברו היצר הרע, ותשמרו מרוע הלשון. יש יחיה בלשונו ויש ימות בלשונו. אוי לו למי שלא יתבונן בחייו על סופו וברוע ידבריו יאבד חלקו ויקלקל טובתו, ולא יתבונן מה יקרה לו לאחר מותו. נבקש מאת הבורא הרחום, ישמרנו מעצת הלשון, ויעריכנו על הדרך הטובה".
   
סיכום
במאמרו מסביר רבנו את הנזקים הקשים הנגרמים מלשון הרע/רכילות. התורה צוותה – "לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (ויקרא יט, טז) וכן מגנה את האדם המוציא שם רע לחברו. לאישה ניתן כוח הדיבור ורבותינו מסבירים כי הדבר נועד לתפקידה החשוב בחינוך הילדים. קורא רבנו לנשים להיזהר בכוח זה ולא להשתמש בו באופן המזיק.

נכתב ע"י מרדכי חייט                                                                                  לע"נ ג'וליט בת לולו יצחקי ז"ל