הקדמה
מאמר זה לקוח מתוך ספרו של ה"בן איש חי" – "חוקי הנשים". ספר זה הינו ספר מוסר לנשים, אשר נכתב ע"י הרב ויצא לאור בשנת תרס"ו (1906) בבגדד/עיראק.
הספר נכתב בשפה הערבית העממית ע"מ שיהיה שווה לכל נפש. נשות בגדד היהודיות היו נוהגות להתכנס בבתים ולקרוא מתוכו בצוותא מידי שבת או מועד או אף בשעות הפנאי בימי חול. כל חצי שנה הן היו מסיימות קריאת הספר וחוזרות עליו מחדש. עם עלייתו ארצה, בראשית שנות ה 70' נתן נכדו של ה"בן איש חי" – הרב דוד חיים זצ"ל את הסכמתו לעורכים והם תרגמו הספר מערבית לעברית והפיצוהו במהדורה חדשה. הספר עוסק בנושאים רבים ומגוונים בענייני היום-יום בבית ובמשפחה- על חשיבות המסגרת המשפחתית ויעדיה, על מעמדה המרכזי של האישה במשפחה כגורם מחנך האחראי על כל ענייני הפנים בבית, על האינטראקציות (היחסים ההדדיים) שבינה לבין בעלה, חמותה, הוריה והסובבים אותה. כמו כן עוסק הספר בערכים החשובים של- וויתור ופיוס, מסירות נפש, אחווה ואהבה בין האישה לבין בעלה ועל ההתרחקות הראויה ממידות רעות כמו- לשון הרע, עין הרע, קנאה, חומריות יתרה ועוד.
אנו נביא קטעים מרתקים מתוך הספר, אשר על אף שנכתבו לפני למעלה ממאה שנים, רלוונטיים וחשובים מאוד לימינו, במיוחד על רקע התמורות המתרחשות היום במעמדה של האישה ובמשפחה.
 
הפעם נעסוק במאמר הרב על הנימוס ודרך ארץ. בפרק שמיני עוסק הרב ביחס שיש לנהוג כלפי נותני השירותים בבית (מ- בזמנו- משרתים שהוחזקו בבית. לימינו- ע"פ רב עוזרות/מטפלות/עובדות ניקיון וכו' שנותנות שירותי טיפול וניקיון בבית בשכר)-
"האישה ובעלת הבית לא תנהג באימה עם משרתיה, ואף אם עשו חסרון במלאכתם (מ- לא ביצעו משימתם כשורה או גרמו נזק) צריכה למחול להם, לא תקללם ולא תקניטם, כי האדם אין זמנו שווה, קורה וישגה בשגיאות, יכשל במכשולים, יטעה בטעויות, ישגוג שגגות, ישכח שכחות, וידמה דמיונות. ואם האנשים לא ימחלו למשרתיהם, כיצד יוכלו להתנהג בעולם, בהיכל הבורא ישתבח ויתעלה, בחשבונו עם כל פועליו, היות ומכשולי הבריות בענייני העולם רבים הם ומצויים, עד אשר הנכשל אינו יודע מספרם והאדם מחויב לבורא הגדול בעבודתו אלפי פעמים (מ- רבנו קושר שגיאות המשרתים לשגיאות וחטאי האדם כלפי בוראו – כפי שמצפה האדם למחילה משמים על מעשיו, ימחל הוא למשרתיו על "חטאיהם" מולו). ואתן הנשים צריכות להתבונן במשרתיכן, שהם עבדי ה' וחשובים כמותכן, ואולי ימצאו הם טובים מכן, ובשכירות יושבים ומשרתים אתכן ואינם קניניכן. (מ- מורה רבנו שלא לזלזל בכבודו של אף לא אדם אחר, גם אם מדובר במי שעובד בביתנו ונותן שירותי ניקיון/אוכל או אחר. כולם שווים בעיני הבורא, גם אדם המתפרנס מעבודת כפיים ומצבו החברתי/כלכלי יחסית נמוך. יש ומעלותיו של זה הופכות אותו לטוב יותר ממעסיקו). לכן אסור לכן לשבור רוחם, ולקללם ולבזותם. ואישה נבונה תתכנן המלאכות בדעת, ותכפה עצמה, ותשבור תכונותיה שלא תהיה כעסנית, ולא ייצאו מילים לא טובות מלשונה. והחכם אומר- האישה ההולכת בדעת וביושר, אישה זו שווה רבבות, ראויה לכתר שרים ומלכים".

על חשיבות הכנסת אורחים כתב רבנו בפרק ששה עשר כך- "שבח האישה יאריך ימיה, לא תהיה קצה מאורחיה אשר יזמינם בעלה, ולא תראם ככבדים על ליבה. צריכה ליקר את האורח, ותעשה כבודו לפי רצון בעלה ויכולתו, ואם הביאה דבר חסרון לפניו (מ- פגעה בכבוד האורח) תגרום לבעלה בושה וכלימה וביזיון ומפלה. אישה צרת עין, תבזה עצמה ותבזה משפחתה, ותגרום לעצמה לעג וביזיון ויתגלה קלונה".

על שהיה מופרזת בבית אחרים כתב הרב בפרק שמונה עשר כך- "נשים ישמרכם הרחום, השבח של האישה, תהא צנועה בביתה, ולא תאהב לצאת לחוץ, חוץ אם יצאה לפרקים בעת הצורך. ואישה המסתובבת בבית אנשים, בלא צורך או סיבה זו אישה אווילית, תשא בושה וחרפה. והנשמרת והחביבה, תקצר בביקורים גם בבית הקרובים. בעלי המשל מושלים ובדבריהם אומרים: הגשם כשיתמיד, יקוצו בו. וכשימנע מלירד, ישתוקקו אליו ויצומו כדי שיבוא. והחכם אומר: הביקור התכוף בבית האנשים, יגרום זלזול לבעליו וגם אם הוא נשיא וגדול. גם אם נזדמנה שמחה, והלכה לבית חברתה או לבית אחותה, צריכה בלילה לשוב לביתה ותלון בביתה היות וביזיון לאישה ללון מחוץ לדירתה" (מ- ביתו של אדם מבצרו ושם מקומו הקבוע ולא מחוץ לבית, חשוב הדבר במיוחד לאישה מטעמי צניעות).
על הנימוס כתב רבנו בפרק עשרים ואחד כך- "האישה כשהולכת לבית חברתה, לא תגרום הכבדה בישיבתה, ולא בדבריה ובשאלותיה, כי האנשים כשמבקרת אצלם אישה טרדנית וכבדה, ימצאו עצמם כאילו באו אליהם אלף צרות, ישטמוה וישנאוה ולא יוכלו לראותה. השבח של האישה, שתשגיח על כבודה ומעלתה ותכבד עצמה ולא תזלזל בכבודה. לא תאכל על שולחן שלא הוזמנה אליו, ולא תריב במריבה שאינה שייכת אליה, ולא תכנס בעניין לא לה ולא תשב במקום גדולים ממנה ולא תשחק (מ- תצחק ברוח שטות) בין המצטערים ולא תבכה בין הצוחקים... ועוד האישה כל שתמצא דבר מתוק ויפה (מ- בבית של אחר שהוזמנה אליו), אינו כבוד שתתפעל ממנו, ולא תתבונן ותסתכל עליו, ובמיוחד אם תהיה בבית גדולי החכמים, עשירים וחשובים".
על ההפרזה בדיבור כתב הרב- "השתיקה היא שבח לאדם ובמיוחד לנשים היות וטבע האישה אוהבת לדבר הרבה. עליה להתגבר על טבעיה ותקצר בדיבורה ותרוויח גדולה ותיקח מנוחה ואצל הכל תהיה מהוללת... החכם אומר: הדיבור שווה פרוטה והשתיקה מרגלית."

סיכום-
כתב רבנו על מספר תחומי חיים בהם צריכה לבוא לידי ביטוי מידת הנימוס ודרך ארץ, אשר מעוררת כבוד הבריות כלפי האישה ומייקרת אותה בעיני הזולת, כמפורט לעיל, ברוח מאמר חז"ל- "דרך ארץ קדמה לתורה" (תנא דבי אליהו פרק י). חז"ל האריכו בשבח דרך הארץ ביחסים שבין אדם לבין חברו והקדימוה לתורה עצמה. הם כתבו-  "כּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם (אלוקים) נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְכל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ" ועוד- "אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה" (פרקי אבות).
על חשיבות הכנסת אורחים למדנו מאברהם אבינו, אשר ביום השלישי למילתו, כחום היום, ישב בפתח אוהלו והמתין לעוברי אורח. כאשר הבחין בשלושת המלאכים רץ לקראתם, הזמינם לאוהלו ורחץ, השקה והאכיל אותם במסירות וכבוד. על זה נאמר בגמרא-  "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה" (מסכת שבת קכז, ע"א).
על מעלת השתיקה,  חז"ל כתבו במדרש רבה כי רחל אמנו "תפסה פלך של שתיקה", כלומר, אומנותה של רחל הייתה השתיקה. שתיקה זו לא צמצמה את השפעתה האדירה של רחל על 'בית יעקב' ולה מיוחסת הסנגוריה על עם ישראל לאחר החורבן, אשר הייתה היחידה שאותה קיבל הקב"ה- "רחל מבכה על בניה". "החפץ חיים" מדגיש בספרו "שמירת הלשון" כי מקובל להחשיב את הדיבור כאומנות. הדיבור כסוחף, כמשפיע ומחולל, המדבר הכריזמטי שמרתק אליו רבים וכן הלאה. אך לא היא! האומנות היותר גדולה היא השתיקה! כפי שנאמר בפרקי אבות- "סייג לחכמה שתיקה".

נכתב ע"י מרדכי חייט                                

לע"נ ג'וליט בת לולו יצחקי ז"ל