אחד הנושאים העולים בפרשת "פנחס" היא חלוקת הארץ, אליה צפויים בני ישראל להיכנס, לנחלות השבטים ובתוך נחלת כל שבט חלוקתה למשפחות ולבתי אב, בהתאם למפקד שערכו משה רבנו ואלעזר הכהן בערבות מואב, בשנה הארבעים ליציאת בני ישראל ממצרים, לזכרים מגיל עשרים ומעלה, שנאמר- "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. לָאֵלֶּה, תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. לָרַב, תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט, תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ: אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו, יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. אַךְ-בְּגוֹרָל, יֵחָלֵק אֶת-הָאָרֶץ: לִשְׁמוֹת מַטּוֹת-אֲבֹתָם, יִנְחָלוּ. עַל-פִּי, הַגּוֹרָל, תֵּחָלֵק, נַחֲלָתוֹ--בֵּין רַב, לִמְעָט"(במדבר כו, נב-נו).
הדין שנקבע לגבי חלוקת הנחלות לא התייחס לאדם שמת בלא בנים והותיר אחריו רק בנות, שהרי הארץ התחלקה רק לגברים והנשים לא היו בכללן. על רקע זה פנו בנותיו של צלפחד משבט מנשה, שנפטר ולא הותיר אחריו בנים – מחלה, נועה, חגלה, מלכה ותרצה, אל משה ואלעזר והעלו בפניהם הטענה כי היות ואין לאביהם בנים יורשים שמו יגרע שמו מתוך משפחתו (לא תינתן נחלה על שמו) וביקשו כי גם הן תקבלנה חלק בנחלת שבטם/משפחתם כירושת אביהם. שנאמר – "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו--מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה--פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר. אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל- ה', בַּעֲדַת-קֹרַח: כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ.  לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.  וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'" (שם כז, ה).
משה רבנו מעלה את טענת/בקשת בנות צלפחד לפני הקב"ה והתשובה שקיבל- "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת--נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן" (שם כז, ו-ז).
טענת/בקשת בנות צלפחד נמצאה צודקת ובמקומה ועל כן מצווה הקב"ה לתת להן את נחלת אביהם כירושה. על סמך פניית בנות צלפחד הורחב דין הירושה במקרה של נפטר ללא בנים מבני ישראל ונקבע- "אִישׁ כִּי-יָמוּת, וּבֵן אֵין לוֹ--וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לְבִתּוֹ. וְאִם-אֵין לוֹ, בַּת--וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לְאֶחָיו. וְאִם-אֵין לוֹ, אַחִים--וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לַאֲחֵי אָבִיו. וְאִם-אֵין אַחִים, לְאָבִיו--וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, וְיָרַשׁ אֹתָהּ; וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְחֻקַּת מִשְׁפָּט" (שם כז, ז-יא).
בהמשך, זכותן של בנות צלפחד לרשת נחלת אביהן הותנתה והוגבלה בנישואיהן רק לגברים מבני שבטן, כדי שנחלת אביהן לא תיסוב/תעבור לשבט אחר. היה זה בעקבות פניית ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה אל משה רבנו והנשיאים בעניין- "וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת, לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי-גִלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה--מִמִּשְׁפְּחֹת, בְּנֵי יוֹסֵף; וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים--רָאשֵׁי אָבוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  וַיֹּאמְרוּ, אֶת-אֲדֹנִי צִוָּה ה' לָתֵת אֶת-הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאדֹנִי, צֻוָּה בה' לָתֵת אֶת-נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ, לִבְנֹתָיו. וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְנָשִׁים, וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ, וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם; וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ, יִגָּרֵעַ. וְאִם-יִהְיֶה הַיֹּבֵל, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן, עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם; וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ, יִגָּרַע נַחֲלָתָן" (פרשת מסעי- במדבר לו, א-ד).   
ואכן בקשתן של בנות צלפחד התממשה עם הכניסה לא"י וחלוקת הנחלות והן זכו בחלקן בעבר הירדן המערבי (יהושע יז, ד-ו).
(ראה גם התייחסות המשנה והמדרש בנושא בהמשך המאמר).

חז"ל דיברו בשבחן של בנות צלפחד וציינו את חכמתן וצדקתן. סדר שמות בנות צלפחד שונה בשני האזכורים בהם נזכרו הבנות. במקום הראשון שבו הוזכרו- במדבר כז, א- הסדר היה- מחלה, נועה, חגלה, מלכה ותרצה. במקום השני – במדבר לו,יא – הסדר היה מחלה, תרצה, חגלה, מלכה ונועה. וחכמי הגמרא נחלקו בטעם הדבר וציינו כי בפעם הראשונה שנזכרו (כשבאו לפני משה ואלעזר) מנה אותן הכתוב לפי רב חכמתן, ובפעם השנייה (בזמן נישואיהן) מנאן הכתוב לפי דרך גדולתן בשנים (גילן- מהבוגרת ביותר לצעירה ביותר). מול דעה זו עולה דעה אחרת כי בנות צלפחד שקולות היו- שוות זו לזו בחוכמתן ובצדקתן ואין הכתוב מעיד על שוני ביניהן (בבא בתרא קכ, ע"א).

במדרש נכתב כי כ"ג נשים גדולות בצדקות, היו בישראל ואלו הן- שרה, רבקה, רחל, לאה וכו' וחמשת בנות צלפחד (אוצר המדרשים).
במדרש רבה נכתב עליהן- גדולה להן וגדולה לאביהן שכן יצאו ממנו נשים חכמות וצדקניות (כא, יא).
ובילקוט שמעוני נכתב- "בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה"- ללמדך שהיו זכאות בנות זכאי. וכל מי שמעשיו סתומין ומעשי אבותיו סתומין, והכתוב מייחסו לשבח (כמו בנות צלפחד)- הרי זה צדיק בן צדיק (רמז, תשעג).

בגמרא נכתב- תנא בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן. חכמניות הן- שלפי שעה דיברו (פרוש- באו בטענתן בזמן הנכון). דאמר רבי שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיה משה רבנו יושב ודורש בפרשת יבמין... אמרו לו: "אם כבן אנו חשובין- תנה לנו נחלה כבן, אם לוא- תתייבם אמנו". מיד "ויקרב משה את משפטן לפני ה'".
(פרוש- נקבע בהלכה כי גם בן וגם בת פוטרים את האלמנה מייבום {נישואין לאחי בעלה המת ע"מ להעמיד צאצאים ולרשת את המת}. אומרות הבנות כי אם נחשבות הן כבנים אזי זכאיות לרשת אביהם המת כבנים ואם נחשבות כבנות הרי שלהן דין כמו בנים בעניין ייבום, שבנים לאלמנה פוטרים אותה מן הצורך להינשא לאחי המת והם היורשים את אביהם ולא אחיו).
דרשניות הן- שהיו אומרות:"אילו היה לו בן, לא דיברנו". (פרוש- אם לאביהן היה בן הן לא היו פונות כלל בעניין).
צדקניות הן- שלא נישאו אלא להגון להן. תני רבי אליעזר בן יעקב: אפילו קטנה שבהן לא נישאה לפחות מארבעים שנה. וכי כן הוא? והא אמר רב חסדא: אישה הניסת פחותה מבת עשרים – יולדת עד שישים. בת עשרים- יולדת עד ארבעים. בת ארבעים- שוב אינה יולדת. אלא מתוך שצדקניות הן נעשה להן נס כיוכבד (שילדה זמן רב לאחר הזמן הראוי לשאר נשים ללדת) (מסכת בבא בתרא קיט, ע"ב).

במדרש נכתב- "ותקרבנה בנות צלפחד"- כיוון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים, אבל לא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה. אמרו: "לא כרחמי בשר ודם רחמי הקב"ה. בשר ודם, רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות; אבל הקב"ה אינו כן, אלא על הזכרים ועל הנקבות, רחמיו על הכל, שנאמר: "נותן לחם לכל בשר"(תהילים קלו, כה); "נותן לבהמה לחמה" (שם קמז, ט); ואומר: "טוב ה' לכל" (שם קמה, ט). (ספרי פנחס קלג; ילקוט שמעוני רמז, תשעג).

ועוד נכתב במדרש- "ויאמר ה' אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דברת" (במדבר כז, ו-ז). יפה תבעו בנות צלפחד, שכך כתובה פרשה זו לפניי במרום. אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו. (פרוש- טענת בנות צלפחד הסבה קורת רוח לקב"ה שהדברים שהעלו היו כתובים לפניו בשמים). (ילקוט שמעוני רמז, תשעד).

במשנה נכתב- בנות צלפחד נטלו שלושה חלקים בנחלה בארץ ישראל- חלק אביהן, שהיה עם יוצאי מצרים ויוצאי מצרים קיבלו חלק בארץ- גם אם הם בעצמם לא הגיעו אליה אלא רק בניהם; חלקו של אביהן צלפחד בנכסי אביו חפר, כבן יורש עם שאר אחיו, שהרי גם לחפר היה חלק בארץ כמי שיצא ממצרים; והחלק השלישי גם הוא מנחלת חפר כי צלפחד היה בן בכור וגם אם מת הבכור בחיי אביו חלקו הכפול בירושה כבכור אינו מתבטל. (בבא בתרא קטז, ע"ב).
באותו עניין במדרש רבה נכתב- "נתן תתן להם" (במדבר כז,ז). בנות צלפחד – כבני שבט מנשה – נטלו נחלה בעבר הירדן המזרחי וגם בעבר הירדן המערבי, ומכאן הכפילות של "נתן תתן". והוא שברך יעקב את יוסף (שבנות צלפחד מצאצאיו): "בנות צעדה עלי שור" (בראשית מט, כב)- אלו בנות צלפחד שצועדות וכובשות ארצות משני עברי הירדן ואומר ליוסף:"בנותיך נוטלות כאן וכאן". (במדבר רבה כא, יב).

ועוד נכתב במדרש- "ותקרבנה בנות צלפחד וגו' תנה לנו אחוזה" (במדבר כז, א-ד). אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצים. אנשי הדור ההוא אמרו-" נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד, ד), אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ- אלו בנות צלפחד. לכן נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר, שמשם- חטא המרגלים- פרצו האנשים, וגדרו הנשים (שעשו תיקון לאותו עוון) (במדבר רבה כא, י; ספרי קלג; ילקוט שמעוני רמז תשע"ג).

נאמר- "למשפחת מנשה בן יוסף" (במדבר כז, א). שכשם שחיבב יוסף את הארץ {זאת למדים מבקשתו להעלות את עצמותיו לקבורה בא"י} כך יוצאי חלציו- הן בנות צלפחד- חיבבו את ארץ ישראל (ילקוט שמעוני רמז תשע"ג).

לסיכום-
התורה ועל בסיסה המפרשים/חז"ל מתארים באור חיובי מאוד את דמותן של בנות צלפחד. הן משורטטות כהגונות (מעלות טענות צודקות ביחס למצב המפלה שיש ביניהן/הנשים לגברים לגבי ירושת האב), כחכמות (מנהלות דין ודברים מתוחכם עם משה רבנו בנושא עד שנאלץ לקבל תשובה מהקב"ה לבקשתן) , דעתניות (מציגות את דעתן ללא חשש ומתוך אמונה שלמה בצדקת טענותיהן), צדקניות (לא נישאו עד שלא מצאו בעלים הגונים), ע"פ המדרש היו בנות לאב זכאי/צדיק (לציין כי במשנה/מסכת שבת קיים דיון לגבי דמותו של צלפחד- ישנה סברה כי היה המקושש שבחטא חילול שבת נרגם ע"י העם ויש סברה אחרת שהיה מבין המעפילים- העם אשר עלה אל ראש ההר בניגוד לרצון ה' וניגף בידי הכנעני והעמלקי אחרי חטא המרגלים), ועוד עולה לגביהן כי בעלות אמונה עזה וביטחון בשם ובצדקתו (שמרחם ועושה דין צדק) ואהבה רבה היה בליבן לארץ המובטחת שכל טענתן כוונה לממש הזכות להתיישב בה בנחלת אבות/ירושה.
על המידות הנפלאות של חמשת הבנות לבית צלפחד ועל "ניקיון כפיהן" בעומדן מול משה רבנו כששטחו טענותיהן- "ניקיון כפיים" שבא לידי ביטוי בצדק הרב שהיה בדרישתן ובהעדר אינטרס זר בה שכולה לשם שמים ומתוך חיבתן לא"י, זכו נשים דעתניות וצדקניות אלו שבקשתן התמלאה, ממנה גם נגזרה גזרה לטובת כל הנשים בעם אשר סיימה מצב מפלה לרעה כלפיהן בחלוקת הנחלות/הירושות וכן מתוך קורת הרוח שהסבו לקב"ה בדבריהן זכו להתברך ועם הכניסה לארץ ישראל קיבלה כל אחת נחלה מורחבת/משולשת, כפי שעולה במשנה ובמדרש.
 
יש לנו ללמוד מבנות צלפחד מידות, הנהגות וערכים, כפי שפרטו רבותינו לעיל,  כאלו החשובים גם לנו בימינו- מול האתגרים והקשיים שמציבה מציאות החיים העכשווית בפני האישה היהודייה.


נכתב ע"י מרדכי חייט
(נסמך בין היתר על ספרו של הרב יהודה אדרי - "נשים בתנ"ך")

לע"נ ג'וליט בת לולו יצחקי ז"ל