הוא נולד כחמישים שנה לאחר חורבן הבית השני בגליל/גוש חלב. אביו, בן שבט יהודה היה מנכבדי ועשירי הדור. אימו, שרה מזרע הנשיאים הייתה, צאצאית של הלל הזקן. והיא הייתה עקרה שנים רבות עד כי בעלה ביקש לגרשה. צערה על כך היה גדול- היא הרבתה בצום, בתפילה ובצדקה ובזעקת בכי ביקשה מהקב"ה להצילה מגירושין. ותפילתה נענתה בידי שמים. היה זה בליל ראש השנה ובעת שנם את שנתו ראה בעלה בחלומו כי הוא עומד בתוך יער גדול ובו רבבות של אילנות- חלקם נושאים פרי וחלקם יבשים. והוא נשען על אילן יבש והנה איש ועל שכמו כד מים, עובר בין האילנות ומשקה חלק מן האילנות היבשים. כאשר הגיע לאילנו של הבעל הוציא צלוחית אחת קטנה מלאה מים חיים והשקה את האילן עליו נשען. המים גאו סביב האילן וזה תכף נשא פרי וגדל מאוד.
האיש נעור משנתו בשמחה, פנה לאשתו וסיפר לה על חלומו. הוסיף כי סבור הוא כי בחלום סימן על כך שקרובה היא להיפקד. הלכו השניים לרבי עקיבא וסיפרו לו את החלום. אמר להם רבי עקיבא- החלום הוא משל על הנשים היולדות והעקרות. האישה היא מן העקרות אך תפילותיה ורב דמעותיה אשר שפכה לפני הקב"ה הם שזיכו אותה להפך מן העקרות ליולדות. הצלוחית בחלום היא צלוחית דמעותיה שנאספו ומהן יולדו בנים. המשיך רבי עקיבא ואמר כי בזאת השנה תלד בן שיאיר לעם ישראל בחכמתו ובמעשיו. ידע האיש את אשתו ואכן דבריו של רבי עקיבא התגשמו- האישה ילדה בן זכר, הוריו שמחו מאוד בלידתו, ערכו סעודה גדולה ביום מילתו וקראו את שמו שמעון – כי שמע השם לקול תפילותיה ובכייה של אימו. בהיותו בן חמש מסרוהו לבית האולפנא שהעמיד רבן גמליאל בירושלים. הילד למד וגדל על ברכי התנאים הקדושים עד כי הפך לגדול מאוד בתורה. היה זה רבי שמעון בר יוחאי (בר"ת- רשב"י).
רשב"י ציין מאות דברי הלכה ואגדה המופיעים בתלמוד הבבלי, חיבר מדרשי הלכה ופרשנות וכן את החיבור הענק בחוכמה האלוקית הוא ספר "הזוהר הקדוש". כמו כן מיוחסים לו מדרשים נוספים: נסתרות דרשב"י, תפילת רשב"י ו"מכילתא דרבי שמעון". הוא למד תורה מפיהם של רבי יהושע ורבי יהודה בן בבא, היה מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא- ממנו למד וקיבל את רב תורתו. שהה בישיבתו של רבי עקיבא שלוש עשרה שנים ברציפות לאחריהן פתח ישיבה בעצמו בעיר תקוע בגליל. רבי עקיבא אהב והעריך מאוד את רשב"י. וזה העריץ את רבו, גם שנים רבות לאחר פטירתו. עשרים וארבע אלף תלמידים היו לרבי עקיבא וכולם נפטרו במגיפה ובקרבות. רק חמישה תלמידים נשארו לו לרבי עקיבא- ר' אלעזר בן שמוע, ר' יהודה בר' אלעאי, ר' יוסי בן חלפתא, ר' מאיר בעל הנס ורשב"י. כיוון שראה במות תלמידיו הלך אצל אלו שנותרו ולימדם- והם אלו שהפיצו לאחר מכן את התורה בא"י. חבריו של רשב"י אשר למדו עימו היו מגדולי ישראל ביניהם- רבי מאיר בעל הנס, רבי יוסי, רבי יהודה, רבי שמעון בן גמליאל ועוד. כולם הכירו בגדולתו של רשב"י. בישיבתו בתקוע העמיד רשב"י תלמידים רבים בינהם- רבי יהודה נשיא, רבי אלעזר בנו, רבי דוסתאי, רבי זכאי, רבי שמעון בן אלעזר ועוד.
בתקופתו של רשב"י שלטה בארץ מלכות רומי . זו ובראשה הקיסר אנדריאנוס רדפו את היהודים בכל מקום וצוו על היהודים להמיר את דתם. רבים הוצאו להורג באכזריות ביניהם רבותיו של רשב"י. רשב"י עצמו נרדף ע"י מלכות רומי שאף הוציאה נגדו גזר דין מוות, בשל עיסוקו בלימוד תורה ובשל התנגדותו לשלטון (התנגדות זו התגבשה אצלו לאחר שראה בעינויו ורציחתו של רבו, בדם היהודים שנשפך כמים בידי הרומאים [כישלון מרד בר כוכבא- 135 לספירה למניינם] וניסיונם של אלו להרחיק היהודים מתורתם). בגמרא, מסכת שבת (לג, ב) מסופר: ישבו רבי יהודה, רבי יוסי ורשב"י ושוחחו ביניהם על השלטון הרומי ששלט בארץ. פתח רבי יהודה ואמר: " כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים ותקנו מרחצאות". רבי יוסי שתק. רשב"י הגיב ואמר: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן. בנו שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהן את עצמן, גשרים ליטול מהם מכס". ישב לידם אדם בשם יהודה בן גרים. הלך וסיפר הדברים ששמע לקרוביו/ידידיו ומתוך כך נודעו למלכות. הרומאים חרצו את גורל שלושת הרבנים- רבי יהודה לגדולה, רבי יוסי לגלות בציפורי ורשב"י להוצאה להורג. שמע רשב"י על גזר הדין ונמלט יחד עם בנו-רבי אלעזר לבית המדרש. בהמשך, כאשר חשש רשב"י כי הרומאים יגלו מחבואו ע"י עינויה של רעייתו (שהייתה מביאה להם בכל יום לחם ומים) קם ויצא עם בנו למערה ליד פקיעין, שם הסתתרו השניים במשך שתים עשרה שנה.
ארע נס ובמערה עלה וצמח עץ חרובים ונבע מעיין מים והיו השניים משביעים בהם את רעבונם. בזמן שהותם במערה נהגו לפשוט את בגדיהם כדי שלא יתבלו וישבו כשהם מכוסים עד צווארם בחול וכך עסקו בלימוד תורה. רק בשעת תפילה לבשו בגדיהם חזרה. כעבור שתים עשרה שנה הגיע לפתח המערה אליהו הנביא ואמר: "מי יודיע לו לבר יוחאי שמת הקיסר והתבטלו גזרותיו?" שמעו השניים ויצאו מן המערה. ביציאתם ראו אנשים חורשים וזורעים את שדותיהם. תמהו לעצמם ואמרו: "האם אנשים אלו מניחים חיי עולם – את לימוד התורה ועוסקים בחיי שעה- חרישה וזריעה?" בכל מקום בו היו נותנים את עיניהם היה נשרף. יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "להחריב את עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם". שבו למערה לעוד שניים עשר חודשים. הגמרא מבארת שנחה דעתם של רשב"י ובנו מכך שבני אדם עוסקים גם בחיי שעה, בכך שראו יהודי זקן שמקבל שבת בהידור, ונתיישבה דעתם משום שראו עד כמה חביבין מצוות על ישראל, שלקח אותו זקן שני הדסים לכבוד שבת אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. נראה שכשראו את הזקן שעושה מצווה בחביבות גדולה, ראו שאפשר למצוא קורת רוח של מעין עולם הבא גם במושגים של העולם הזה ועל כן יש חשיבות גדולה גם לחיי השעה.
לאחר יציאתם מן המערה היו השניים תשושי כוח וכל גופם העלה חבורות ופצעים. כששמע חותנו של רשב"י- פנחס בן יאיר על כך יצא לקראתם לקבל פניהם ולהביאם לטבריה. הכניסם לחמי טבריה, סך ורחץ גופם במים. הבחין רבי פנחס כי כל גופם מלא סדקים ובקעים מחמת החול שישבו בו במשך שלוש עשרה שנים והתחיל לבכות מרב צער. נשרו דמעותיו על פצעיו של רשב"י והכאיבו לו לרשב"י מאוד. אמר לו רבי פנחס: אוי לי שראיתי אותך פצוע ומוכה! אמר לו רשב"י: אשריך שראיתני בכך, שאלמלא ראית אותי כן לא היית מוצא בי כל כך הרבה תורה!. לפני כניסתו של רשב"י למערה, היה מקשה לרבי פנחס קושיה, בתוך לימודם ורבי פנחס היה מתרץ ועונה שנים עשר תירוצים. ואילו עתה, לאחר יציאתו מן המערה, כשהיה רבי פנחס מקשה קושיה היה רשב"י מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים על קושייתו. לאחר שרחצו את גופם בחמי טבריה עלתה להם ארוכה ופצעיהם נתרפאו. הם חיו בין מירון, כפר ג'יש ותקוע הגלילית.
רשב"י יצא במשלחת של חכמי ישראל לרומא ובהשתדלותו שם בוטל האיסור על השבת והמילה. מסופר כי ביציאתו זו ריפא את בת הקיסר מ"דיבוק" ועל כן נענה הקיסר לפניית החכמים לביטול הגזירות.
עוד מסופר כי רשב"י טיהר את טבריה מטומאת מתים ע"י שנטע תורמוסין בשווקים. בכל מקום שהתורמוס גדל ידע כי טהור המקום ובכל מקום שלא, ידע כי טמא, חפר והוציא המת הקבור תחתיו.
גדולתו של רשב"י הייתה כי נתקדש במערה בקדושה עליונה, חי במושגים של חיי עולם עליון, זכה להודה של תורה, זכה שנגלו לו סודות תורה, וזכה לגלותם בעולם הזה. מבחינה זו הושווה למשה רבנו- המקובלים אף טוענים כי שורש נשמתו של רשב"י ממשה רבנו. במעלת קדושתו הושווה רשב"י לאהרון הכהן, שנמשח והתקדש בנזר הקודש.
רבי שמעון בר יוחאי נפטר בל"ג בעומר, י"ח באייר שנת ג' אלפים- תתק"נ (160 לספירה) ונקבר בהר מירון. ביום זה פסקה המגיפה שהרגה את תלמידי רבו. לזכר האש הגדולה שליהטה סביב ביתו בכל אותו יום ולאורה אמר את סתרי התורה לתלמידיו, נוהגים בכל קהילות ישראל להדליק בליל ל"ג בעומר מדורות ולאורן לומר הפיוט הידוע: "בר יוחאי, נמשחת, אשריך, שמן ששון מחבריך". פיוט זה חובר ע"י המקובל ר' שמעון לביא שחי לפני כחמש מאות שנה (במאה ה 16) בעיר טריפולי שבלוב – פיוט זה התקדש בכל קהילות ישראל. כמו כן הרב יוסף חיים- "בן איש חי" חיבר פיוט נוסף לכבוד התנא והוא- "ואמרתם כה לחי".
קיים מנהג חץ וקשת בל"ג בעומר- בימיו של רשב"י לא נראתה הקשת בענן היות ובזכותו הגדולה הגן על העולם מפני המבול ולא היה צורך בקשת.
קברו של הרשב"י שמש זה דורות רבים מקום עלייה לרגל לגדולי ישראל בינהם ניתן למנות את האר"י הקדוש, "אור החיים הקדוש" (עליו מסופר כי כשהגיע לאזור הקבר ירד מחמורו, זחל על ברכיו וצעק: "היכן אני השפל נכנס למקום אש שלהבת של הבת קודש וכל פמליה של מעלה וכל נשמות הצדיקים...") ואחרים וכן רבבות מקהל ישראל הבאים תדיר להשתטח על קברו, בעיקר בל"ג בעומר, מועד בו פוקדים המוני עם ישראל את קברו של התנא הקדוש.
המסר המרכזי עבורנו מסיפור חייו של רשב"י – הוא הגיע לגדולתו ע"י לימוד התורה והפצתה. הוא לימדנו את חשיבות לימוד התורה, לו הקדיש את כל שעותיו וחייו, גם בזמנים קשים ובתנאים בהם היה נרדף, חייו בסכנה חמורה וחי בבדידות ובפרישות בעל כורחו, זמנים- בהם לימוד התורה היה בלתי אפשרי. הוא רכש את גדולתו העצומה בתורה בייסורין, כפי שאמר במדרשו- "שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י ייסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל ועולם הבא".
מתוך ספרו של מרדכי חייט- "תפארת בנים אבותם"
ל"ג בעומר – הילולת התנא הקדוש- רבי שמעון בר יוחאי
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל- כוחה של תפילת אם שכולה
בחודש כסלו תשס"ט ביצע צה"ל מבצע צבאי רחב היקף בעזה נגד ארגון החמאס, למיגור ירי הטילים מרצועת עזה לישראל. המבצע נשא את השם- מבצע "עופרת יצוקה". חלל צה"ל הראשון במלחמה זו היה סמ"ר דביר עמנואלוף ז"ל. דביר היה בן עשרים ושתיים במותו, תושב גבעת זאב בירושלים, הוא נהרג מרסיסי פצצת מרגמה של האויב שנחתה סמוך לכח גולני שלחם בשכונת ג'בליה בעזה. דביר היה בן יחיד בין בנות במשפחה שומרת תורה ומצוות. היה מדריך בסניף בני עקיבא בעירו וזמן קצר לפני גיוסו לצה"ל נפטר עליו אביו ממחלה קשה. הוא למד בישיבת "אהבת ישראל" בנתיבות ועם גיוסו לצה"ל השתלב כלוחם קרבי בגולני. אהבת הבריות, עזרה לזולת ואהבת הארץ היו ערכיו המרכזיים של דביר שהכתיבו את דרך חייו. עם פרוץ מבצע "עופרת יצוקה" נשלח דביר עם חבריו ביחידה לעזה. טרם כניסתו לשם שלח הודעה בטלפון הנייד שברשותו לאימו ובה כתב- "בע"ה נחזיר את הכבוד לעם ישראל". דביר נהרג כאמור במלחמה והבשורה המרה הכתה קשות את אימו האלמנה- דליה ואת משפחתו. חצי שנה לאחר מכן, סמוך ליום הולדתו העשרים ושלוש, באחד הלילות, נשאה אימו של דביר תפילה ליושב במרומים וביקשה, מתוך געגועיה העזים לבנה דביר, לזכות לחיבוק אחד ממנו, לסימן אחד ממנו כדי שתדע שנפילתו לא הייתה לשווא. והקב"ה נעתר לתפילת האם השכולה וכך קרה, ע"פ סיפורה של האם דליה לחבריו של דביר-
באחד הימים הלכה להופעה אומנותית יחד עם בתה בבריכת הסולטאן בירושלים. בעודה ממתינה ישובה לתחילת ההופעה ניגש אליה ילד כבן שנתיים, זהוב תלתלים כמלאך, ונגע בכתפה של האם. היא הפנתה מבטה אל הילד הקטן, הוקסמה ממראה פניו כמלאך והחלה לשוחח איתו. היא שאלה לשמו וגילתה שקוראים לו אשל. דליה היא גננת, כך שמיד הוציאה ונתנה לו בלון במתנה. ניהלה עימו שיחה בה שאלה אם הוא רוצה להיות חבר שלה. ההורים של אשל, שהיו ישובים שתי שורות מעל וצפו במתרחש, שאלו אם הוא רוצה לחזור ולשבת לידם וליד "דביר". כשדליה שמעה את השם "דביר", היא ניגשה להוריו של הילד וראתה תינוק נוסף בעגלה ושמו – "דביר". היא מיד שאלה בן כמה הזאטוט וההורים השיבו – בן חצי שנה. דליה לא הרפתה ושאלה את ההורים אם התינוק נולד לפני או אחרי מבצע "עופרת יצוקה". ההורים השיבו-"אחרי". היא המשיכה ושאלה לפשר שמו. אז סיפרה אימו של התינוק כי היא קצינת נפגעים בצה"ל וכשהייתה בסוף ההיריון עם דביר, הרופאים חשדו שהתינוק שברחמה נושא מום קשה. היות והיא הייתה ממש בסוף הריונה לא ניתן היה לעשות דבר והבשורה הכתה בה קשות. היא שבה לביתה מביה"ח, שמעה על נפילתו של דביר ז"ל בעזה ובצר לה על בשורת הרופאים, נשאה עיניה לשמיים התפללה ונדרה בפני הקב"ה נדר, שאם יעשה שבנה בתוך רחמה יולד בריא ושלם היא תקרא לו ע"ש החייל דביר ז"ל שנהרג באותו יום. ואכן לבסוף נולד התינוק בריא ושלם והוריו קראוהו "דביר". דליה שמעה הדברים בתדהמה, הגיבה וסיפרה להורים כי היא אימו של דביר החייל ואלו התרגשו מכך מאוד. אימו של דביר הקטן שלחה ידיה לעגלה, הוציאה מתוכה את דביר הקטן ואמרה לדליה- קחי את דביר על הידיים, דביר רוצה לתת לך חיבוק....
זהו סיפור על כוחה של תפילת אם. זהו סיפור על חסדי שמיים נפלאים לקיים נדר של אם במצוקה וחרדה. זהו סיפור על חסדי שמיים לקיים חיבוק אחרון של בן חלל לאימו המתייסרת מגעגוע ומשכול.
זהו עבורנו מוסר השכל להבין מה כוחה של תפילה הנובעת ממעמקי הלב והכוונה.
נכתב ע"י מרדכי חייט
חובה לצפיה - צוות ערכים במשלחת לפולין
- מנהל האתר
יומן מסע מדהים ומרגש משנת תשס"ו של בכירי ערכים בארץ ובעולם במשלחת לפולין במסע שואה נדיר סרט חזק מרגש עוצמתי ביותר. חודר לגוף לנשמה ולשכל.
ומחזיר את האדם לפרופורציות נכונות סרט חובה לכל יהודי
משתתפים: הרב יוסף וליס, ד"ר שלום סרברניק, הרב מרדכי נויגרשל, ד"ר צבי ענבל, ינון קלזאן, אהרן לוי, יוני אליצור, דודי ברוורמן, יעקב אסטרייכר, ד"ר דניאל נשיא, יוסף קהתי, ועוד...

אלימות במשפחה - התייחסות היהדות לתופעה ותיאור ממדיה כיום
במקורות התורניים קיימים אמרות רבות מפי חז"ל השוללים מכל וכל יחס של אלימות בין הבעל לבין אשתו, מכל סוג שהוא. להלן מספר ציטוטים-
= מסכת סנהדרין (עו, ע"ב)- האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפירקן - עליו הכתוב אומר (איוב ה, כד): "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נָוְך ולא תחטא".
(מ- האוהב והמכבד לא מכה).
= רמב"ם, הלכות אישות, פרק טו, הלכה יט- וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה, ויהיה דיבורו עמה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רוגז.
= שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, סימן פא (ר' מאיר בר' ברוך מרוטנבורג, מאחרוני בעלי התוספות. גדול דורו, שימש ברבנות ברוטנבורג)- והמכה את אשתו - מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חברו, דבחברו אינו חייב בכבודו, ובאשתו חייב בכבודה. ודרך הגוים בכך, אבל חלילה וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת. והעושה - יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי, ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך, כי הא דרב הונא קץ ידא (סנהדרין נח ע"ב), אפילו בבבל, אף על גב דאין דנין דיני קנסות בבבל, מכין ועונשין שלא יקילו ראשם בכך. ואם היא רוצה לצאת (מ- להתגרש), יוציא וייתן כתובה.
=מסכת בבא מציעא (נט, ע"א) - אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה. רש"י- באונאת אשתו - באונאת דברים, לצערה.
= מסכת עירובין (ק, ע"ב)- ואמר רמי בר חמא אמר רב אסי: אסור לאדם שיכוף אשתו ל"דבר מצוה" (מ- יחסי אישות), שנאמר (משלי יט, ב): "ואץ ברגלים חוטא". ואמר רבי יהושע בן לוי: כל הכופה אשתו לדבר מצוה, הויין לו בנים שאינן מהוגנין.
= רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כא, הלכה יב- וכן אסרו חכמים שלא ישמש אדם מטתו ולבו מחשב באשה אחרת, ולא יבעול מתוך שכרות ולא מתוך מריבה ולא מתוך שנאה, ולא יבוא עליה על כרחה והיא יראה ממנו, ולא כשיהיה אחד מהן מנודה, ולא יבוא עליה אחר שגמר בלבו לגרשה, ואם עשה כן, הבנים אינן הגונים, אלא מהן - עזי פנים, ומהן - מורדים ופושעים.
= רמב"ם, הלכות אישות, פרק טו, הלכה יז- …ולא יאנוס אותה ויבעול בעל כרחה, אלא לדעתה, ומתוך שיחה ושמחה.
ומתוך המקורות נפנה לתיאור התופעה כיום בארצנו ומדינתנו, אך ראשית נגדיר מספר מושגי יסוד בנושא. אלימות במשפחה הינה תופעה חברתית, בה מפגין/ה בן/בת זוג אחד/ת כלפי בן/בת זוגו/ה, במסגרת התא המשפחתי המשותף, התנהגות פוגעת ואלימה (ע"פ רב כדי להכריחו לעשות מעשה בניגוד לרצונו או להימנע ממעשה). קיימים מספר סוגי אלימות במשפחה מוכרים - אלימות פיזית , מילולית, התעללות נפשית, אונס/מעשים מגונים ואלימות כלכלית. בתא משפחתי אחד יכולים להתקיים מספר סוגי אלימות.
לתופעה זו השלכה על מעמדן של הנשים בכלל ולמרות התגברות המודעות הציבורית לתופעה, חקיקת חוקים רבים בעניין והגברת האכיפה והענישה על העבריינים עדיין ממשיכה התופעה להתקיים במדינת ישראל באופן נרחב ולגבות קורבנות רבים.
עיקר הנתונים בעניין מצביע על אלימות של גברים נגד נשים אם כי קיימות גם תופעות של אלימות נשים נגד גברים, בעיקר אלימות מילולית או התעללות נפשית. ע"פ נתוני וועדת הכנסת לקידום מעמד האישה, בשנת 2010 נרצחו 16 נשים בידי בן זוגן (לעומת 8 נשים בשנת 2009 ו- 11 נשים בשנת 2008). בשנה זו חלה עליה במספר התיקים הפליליים שנפתחו ע"י המשטרה בעניין אלימות במשפחה בעיקר בתחום עבירות בין בני זוג – יש בנתונים אלו כדי להעיד על ההיקף הרחב והקשה של התופעה והתרחבותה.
האלימות במשפחה מתרחשת בכל שכבות האוכלוסייה ללא קשר למצב הסוציו-אקונומי (חברתי-כלכלי) של בני הזוג והיא עלולה להופיע בכל אחד משלבי החיים המשותפים – אם כי מזוהים שני שלבים "המועדים לפורענות", האחד סמוך לחתונה ולאחריה או בתקופת ההיריון והלידה (עקב גורמי השפעה תרבותיים/חינוכיים/פיזיים/רגשיים ואחרים). ע"פ רב נכנסים בני הזוג לדפוס של אלימות קבוע שנמשך זמן רב עד שנחשף/מטופל.
מזוהים כמה שלבים עיקריים ומחזוריים בהתפתחות התופעה- שלב ראשון- צבירת מתח (חילוקי דעות ואי עמידה בציפיות מעוררים רגשות תסכול וכעס בקרב בן הזוג ולכן מפגין עוינות כלפי הקורבן), הסלמה (הכעס והתסכול גובר. הקורבן מלבה רגשות אלו או מנסה לרצות בן הזוג או להימנע מחיכוך עימו), התפרצות אלימה (בן הזוג לא יכול להכיל עוד את רגשותיו השליליים כלפי הקורבן, מאבד שליטה ומפגין אלימות כלפי הקורבן), רגיעה (בן הזוג שחרר רגשותיו השליליים לכן ע"פ רב נרגע. הקורבן חש פגוע/מושפל/חסר אונים/מבקש לנקום), חרטה (תגובת הקורבן מעוררת ע"פ רב אצל בן הזוג תחושת חרטה לכן מתנצל או מאשים), חזרה לשגרה (הקורבן מבקש לשמור על המסגרת המשפחתית בעיקר כאשר ישנם ילדים משותפים לכן מקטין את עוצמת התחושות לגבי האלימות שהופגנה כלפיו, חי בהכחשה או אשם אישי ובני הזוג מנהלים מערכת יחסים שגרתית לכאורה עד המקרה הבא).
קיימים סימנים אשר יש בהם כדי להעיד על פוטנציאל לאלימות/למערכת זוגית אלימה עוד לפני שהחלה ואלו הם סוגי התנהגויות שליליים מצד מי מבני הזוג כגון -
חשדנות מוגזמת, רכושנות, קנאה מופרזת המתבטאת במעקב וציטוט, בידוד בן הזוג ממשפחתו, ביקורת רציפה ומרובה, העדר הערכה לרגשות ומחשבות בן הזוג, העדר התחשבות בצרכיו הרגשיים/פיזיים, העלבת בן הזוג והשפלתו כשיטה, הטלת אשם על בן הזוג בכל דבר שאינו תקין בחיי היום-יום או בזוגיות, איומים באלימות או בהתאבדות, הכחשת המציאות/קיומו של אירוע ועוד.
כשני שליש מן הנשים המוכות גדלו בבתים אלימים. חלק לא קטן מהגברים האלימים היו בעצמם קורבנות של אלימות בילדותם מצד מי מהוריהם או אחרים או חוו אלימות במשפחתם. חוויה זו גרמה לאחת מן התוצאות הבאות- אימוץ דפוס אלימות כהתנהגות "גברית" (במשמעות חיובית לכאורה) או להיפך- רצון מודע ומכוון להתרחק מאלימות ואף להשתלב בעיסוק/מקצוע בחיים הבוגרים שיש בו סיוע לקורבנות אלימות (פסיכולוג/איש חוק/עו"ס וכו').
האלימות במשפחה יונקת את שורשיה גם מכלל תופעות האלימות להם נחשפת החברה במדינת ישראל- אלימות בכבישים, אלימות במרכזי בילוי/תחרויות ספורט, אלימות המוצגת באופן תדיר באמצעי התקשורת והטלוויזיה ועוד. אדם המפגין אלימות בתוך ביתו עלול ע"פ רב גם להפגינה מחוץ לביתו.
האלימות במשפחה ידועה כאחת התופעות המאיצות ילדים/נערים, החווים אותה, לאלימות משל עצמם, התמכרות לאלכוהול או סמים וכן מעורבות בפלילים המביאה אותם לתוך כתלי בית הסוהר או מוסדות טיפוליים. במקרים חמורים גם לביצוע ניסיונות/ מעשים אובדניים.
המדינה משקיעה משאבים רבים בטיפול ובהתמודדות עם תוצאות התופעה – מהקמת ותפעול מקלטים ודירות לנשים מוכות, מרכזים לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה, תפעול קווי חרום למקרי אלימות, משאבי אכיפה (משטרה/בתי משפט/בתי סוהר/בתי דין רבניים וכו'), משאבי רפואה (בתי חולים/קופ"ח וכו'), משאבי רווחה (עו"ס ושרותי רווחה), חינוך (טיפול בנוער במצוקה נפשית התנהגותית/קשיי לימוד עקב חשיפתו לאלימות במשפחה וחינוך בבתי ספר/מוסדות חינוך לאי אלימות), תעסוקה (פיצוי על אובדן ימי עבודה רבים של קורבנות) ועוד.
תופעה חברתית זו מזיקה מאוד לחברה היהודית במדינת ישראל, מעבר למשאבים האדירים שמשקיעה המדינה בהתמודדות עם תוצאותיה, תופעת האלימות במשפחה בעייתית מאוד מבחינה מוסרית/ערכית ולכן לא ניתן להשלים עימה כחלק "מנוף החיים". סכנתה הגדולה היא תרומה שלילית לחוסן הלאומי, הנבנה לא רק ממשאבים כלכליים, אוצרות טבע או יכולות צבאיות של המדינה אלא ראשית לכל מערכיה ואין ערכים יותר ראויים ללכידות ועוצמה מוסרית מערכים של שוויון, צדק, סובלנות, כבוד הדדי, הבנה, עזרה לזולת ועוד. המשפחה הייתה ותהה תמיד הבסיס לחיים אנושיים משותפים וכאבן יסוד ממנה בנויה החברה כולה, על כן יש להמשיך לשמור עליה מכל משמר. מכאן החיבור הנדרש לתורה ולערכיה הנפלאים, המחנכים, כפי שניתן ללמוד ממעט המקורות שהצגנו לעיל, לאהבת הזולת, ליחסים של כבוד הדדי והבנה בתוך המשפחה ולפתרון קונפליקטים בדרך של הדברות והבנה.
מאמציה של המדינה בנושא רבים אך לא מספקים. יש להגדיל ההשקעה בחינוך, שזו התחנה הראשונה בה ניתן לעקור או לצמצם את המוטיבציה לאלימות. התורה והמקורות התורניים העשירים שיש ברשותנו עשויים להוות מקור מרכזי לשאוב ממנו את התכנים ואת הרוח הנכונה בנושא. כיצד ממשים את החינוך בנושא ? ע"י הגברת המודעות בקרב ילדים/בני נוער מהגיל הרך, הנחיית הורים והגברת מודעות בקרבם, תכניות חינוך בבתי הספר הפורמאליים והבלתי פורמאליים (הנשענים חלקית על תקציב המדינה), הכשרת בני נוער לזוגיות נכונה ושוויוניות, מתן דגש על לימוד לערכים ע"ח השגיות לימודית ושכלול מדדי התנהגות בציונים לימודיים, חינוך הנוער המתבגר להורות אחראית ועוד.
הגברת המודעות הציבורית להתרחבות התופעה (שימוש בפרסום לאי אלימות במשפחה בכל אמצעי הפרסום הקיימים- טלוויזיה/אינטרנט/עיתונים/שלטי חוצות ועוד). עידוד זוגות במשבר לטיפול פסיכולוגי/יעוץ נישואין במסגרת יחידנית/זוגית או קבוצתית – במקרים בהם ישנו פוטנציאל לאלימות או אלימות שפרצה עידוד הטיפול באמצעות מימון המדינה (באמצעות לשכות הרווחה ברשויות המקומיות), הרחבת המסגרות לטיפול בגברים אלימים (בשרות בתי הסוהר או מחוצה לו במימון ממשלתי ובמתן תמריצי שיקום), שימור והרחבת המקלטים והמוסדות להגנה ולטיפול בנשים מוכות ובנוער החשוף לאלימות במשפחה, הגברת האכיפה (אכיפה משטרתית וענישת בתי המשפט), חקיקה האוסרת פרסומים מכל סוג שהוא בכל אמצעי שהוא המעודדים אלימות מכל סוג שהוא או ניצול הזולת (בתוך כך חומרי תועבה וזימה), שימור והגברת המודעות לקווי חרום לדווח על מקרי אלימות.
לנו שומרי תורה המצוות יש את התורה הנפלאה וערכיה היקרים, כנכסי צאן וברזל, לאחוז בהם ודרכם לנהל את חיינו הפרטיים וחיינו ככלל וע"פ ערכים אלו, שניתנו לנו משמיים, אין מקום לדפוסי התנהגות של השפלה, ניצול, אונס הזולת והפגנת אלימות כלפיו, כל שכן בתוך תא המשפחה, הנתפסת כמסגרת מקודשת ביהדות. כל תופעה של אלימות במשפחה מגונה ביותר ויש להוקיעה, לדווח עליה ולטפל בה לאלתר. לעניין זה נזכיר את הסיפור המופיע במסכת ברכות י, ע"א אודות רבי מאיר בעל הנס שהיו לו שכנים בריונים שציערו אותו מאוד עד שעמד והתפלל שימותו. ברוריה אשתו אמרה לו כי דוד המלך במאמרו בתהילים- "יתמו חטאים מן הארץ" התכוון לחטאים ולא לחוטאים- שיסורו החטאים, כלומר יצר הרע יתבטל וכך לא יהיו רשעים והציעה לו להתפלל על הללו שיעשו תשובה ולא שימותו, כי עשוי לצאת מהם צדיק. קיבל רבי מאיר את דברי אשתו עמד וביקש עבור אותם בריונים רחמים ועשו אלה תשובה. מכאן לעניינו- אין אדם אלים אלא יש אדם הבוחר להתנהג באלימות. אדם כזה, לא נולד אלים- הבית שבו גדל, נסיבות חייו המצערות או הסביבה החברתית בה חי הם שהצמיחו בקרבו את הנטייה לאלימות. בעיה כזו ניתנת לטיפול ולשיקום ועל כן על כל אדם הנחשף לתופעה כזו לדווח עליה ו/או לנסות לשכנע האיש/ה האלים/ה לפנות לעזרה ולייעוץ. כל זוג החווה משברים בחיי הנישואין, בהם אלמנטים של אלימות מכל סוג שהוא, טוב יעשה אם יפנה לייעוץ מקצועי/רבני הולם ע"מ לעקור התופעה מתוך ביתם. קל לפרק מסגרת משפחתית וקשה יותר לטפל בבעיותיה אך מתוך החשיבות הרבה שיש לתת למשפחה ולהמשך קיומה (בעיקר כאשר ישנם ילדים) ראוי שבני הזוג החווים בעיות ומתחים בתוך חיי הנישואין ימהרו לקבל עזרה וסיוע מתאימים.
יהי רצון, שתופעה זו, בע"ה, תצטמצם ותעקר משורות עמנו כי היא אות קלון עבורנו, עם היהודים הנבחר.
נכתב ע"י מרדכי חייט
עדכון אחרון ב-ראשון, כ"ג ניסן התשע"ב (15 אפריל 2012), 16:36
העישון- מותר או אסור ע"פ ההלכה
אנשים רבים נוהגים לעשן באופן תדיר- שאלה שרבים משומרי תורה ומצוות שואלים, מה הוא יחס ההלכה לעישון סיגריות או מקטרת, האם מותר לעשן או אסור?
לפני מאות שנים, היו הרופאים סבורים שהעישון מועיל לבריאות, ולעיתים היו ממליצים לחולים מסוימים לעשן מקטרת לרפואה. אולם במשך הזמן התברר יותר ויותר, שהעישון מזיק מאוד לבריאות.
כבר בתקופת ה"חפץ-חיים", שנפטר לפני כשישים שנה, התפרסמה דעה של כמה רופאים, שסברו שאסור לאדם חלש להתרגל לעשן, משום שהעישון מחליש את כוחותיו, ועלול אף לגרום למיתתו. ועל פי זה קבע ה"חפץ-חיים" שאסור לאדם להרגיל את עצמו לעשן.
ואף על פי כן, מאחר שלא היה ברור עד כמה העישון מזיק, רוב הרבנים סברו שאין בזה איסור גמור, אלא רק המלצה. ולכן לא מחו כנגד תלמידי הישיבות שנהגו לעשן.
אולם במשך עשרות השנים האחרונות, התברר ללא צל של ספק, על פי מחקרים יסודיים, שהעישון מסוכן מאוד לבריאות, ואם כן ברור שישנו איסור מן התורה לעשן. שכן ציוותה אותנו התורה שנשמור על חיינו, שנאמר (דברים ד, ט): "רק השמר לך ושמור נפשך מאד" וכן נאמר (שם ד, טו): "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". וכן ציוותה התורה להיזהר מכל דבר שעלול לסכן את הנפש, ולכן מי שבונה גג או מרפסת לביתו, מצווה עליו להקיפם במעקה, כדי שלא יפול אדם משם. מכל זה הננו לומדים עד כמה מצווה אדם לשמור על בריאותו, וממילא ברור שמן התורה אסור לעשן. לציין כאן, שיתכן שאיסור עישון אינו רק מצד המצווה לשמור על הבריאות, אלא אף מצד האיסור לרצוח. שהרי בכל שאיפת עשן לריאות, המעשן גורם לנזק ישיר בריאותיו, ובמידה מסוימת מקרב את קיצו, והרי הוא עובר על האיסור החמור: 'לא תרצח' הנזכר בעשרת-הדיברות.
עובדות מדעיות- רפואיות
שלושה סוגי מחלות עיקריים נגרמים על ידי העישון, האחד פגיעה ישירה בריאות על ידי ברונכיטיס ונפחת-הריאות. מחלות אלו פוגעות במנגנוני ההגנה שבריאות כנגד חדירת גורמים מזיקים לגוף, וכן פוגעות ביכולת הריאות לקלוט את החמצן. ברוב המקרים מחלות אלו פוגעות בכושר הגופני וביכולת התפקודית, ובמקרים נדירים מחלות אלו גורמות למוות. הסוג השני הוא מחלות לב: בערך אחד מכל ארבעה אנשים שמתים מהתקף-לב מת מחמת העישון. והסוג השלישי הוא סרטן. בסקרים מקיפים הוכח כי העישון הוא הגורם הסביבתי המרכזי להיווצרות מחלת הסרטן. הסיכון שגבר מעשן יחלה בסרטן גבוה פי שניים מאשר גבר שאינו מעשן. העישון גורם בעיקר לסרטן הריאה, עד שבקרב המעשנים הסיכוי לחלות בסרטן הריאה גבוה פי שבעה מאשר בקרב אלו שאינם מעשנים. על-פי החשבון הסטטיסטי נמצא שבכל שנה מתים בארץ יותר מחמש מאות אנשים מסרטן הריאה מחמת העישון.
בסיכום כללי יוצא ששיעור התמותה בקרב מעשנים גבוה בהרבה לעומת אלו שאינם מעשנים. למשל בסקר ענק של חברות הביטוח באמריקה, נמצא ששיעור התמותה אצל גברים מעשנים בני ארבעים וחמש, גבוה ב80% משיעור התמותה אצל גברים בני גילם שאינם מעשנים. ואילו בקרב בני השישים, שיעור התמותה אצל המעשנים גבוה ב125% מאלה שאינם מעשנים.
במחקר מעניין של אחת מחברות-הביטוח, נמצא כי גם שיעור תאונות הדרכים בקרב המעשנים גבוה מאשר בקרב אלו שאינם מעשנים. 6.59% מקרב המעשנים השתתפו בתאונות דרכים, ואילו בקרב אלו שאינם מעשנים רק 3.75% השתתפו בתאונות דרכים. הסיבה לכך היא שהעשן פוגע בהמוגלובין ועל ידי כך פוחתת כמות החמצן בדם, דבר שגורם לפגיעה ביכולת הריכוז וההערכה של הנהג.
בעקבות מחקרים אלו, חברות-ביטוח רבות העלו את מחיר הפוליסה למעשנים.
ולענייננו על פי כל הנתונים הנ"ל, נפסק להלכה, שישנו איסור חמור מן התורה לעשן.
שאלה הלכתית נוספת הנוגעת לבעיית העישון היא, האם יכול אדם לתבוע מחברו להפסיק לעשן, משום שהעשן מפריע לו. ברור לכל, שבבית פרטי הסמכות לקבוע אם לעשן או לא נתונה בידיו של בעל-הבית. ולכן אורח אינו יכול לחייב את המארח להפסיק לעשן. וכן אורח אינו יכול לעשן בניגוד לרצונו של בעל הבית.
השאלה מה הדין במקומות ציבוריים, או במקומות ששייכים לכמה אנשים, האם יכול זה שאינו מעוניין שיעשנו לידו, לדרוש משכניו להפסיק לעשן, או לא?
בתלמוד מסכת בבא-בתרא (כג, א) מבואר שגם ברשותו הפרטית, צריך אדם להיזהר שלא ליצור נזק לחברו. למשל אסור לאדם ליצור ברשותו ריח רע או עשן שיחדור לרשותו של חברו ויזיק לו. ומכאן ראיה ברורה שהעשן מוגדר בהלכה כדבר מזיק ומפריע, וששכן יכול לתבוע מחברו שלא ליצור עשן שיגיע לרשותו ויצער אותו. וכן הדין במקום ציבורי, שאדם יכול לתבוע משכנו להפסיק לעשן. וכן שני פקידים העובדים במשרד, יכול פקיד אחד לחייב את חברו להפסיק לעשן בסביבתו. ואפילו אם במשך זמן רב השכן שתק ולא מחה ביד המעשן, בכל זאת לא איבד את זכותו, ובכל שעה שימחה בחברו, יהיה החבר חייב להפסיק לעשן.
כיום, ידוע שהעשן מזיק גם לאלו שנמצאים ליד המעשנים, ולכן האיסור הרבה יותר חמור. התברר במחקרים שכאשר אחד מבני-הזוג מעשן, סיכוייו של בן הזוג האחר לחלות בסרטן גבוה פי שלושה מסיכוייו של אדם שבן זוגו אינו מעשן.
ע"פ זאת היו רבנים אשר הורו לתלמידיהם שלא לעשן כאשר נמצאים בחברת אחרים- הרב צבי יהודה הכהן קוק (מ- 1891-1982- בנו של הרב אברהם קוק- היה ראש ישיבת מרכז הרב) הורה שלא לעשן בבית המדרש. וכן פסק הרב פיינשטיין, שאסור לעשן בבית-מדרש או בבית-כנסת, משום שהעשן מזיק לשכנים. אחד מהרבנים הראשונים שלאור המחקרים המדעיים פרסם את ההלכה שאסור לעשן, היה הרב חיים דוד הלוי (מ- 1924-1998 היה רבה של תל אביב- פוסק הלכות והוגה דעות).
ראוי לציין שהעישון גם גורם לאיבוד ממון רב. אדם שמעשן במשך חמישים שנה, בכל יום שתי קופסאות של סיגריות רגילות, משלם עליהם קרוב למאה וחמישים אלף ש"ח. ואם היה חוסך את אותו הכסף, היה בידו בגיל שבעים יותר משלוש מאות אלף ש"ח.
לסיכום העישון מזיק מאוד לבריאות ומסכן באופן ממשי את חייו של האדם המעשן, על כן מצד ההלכה העישון אסור. ברור שע"פ רב מצבו הנפשי/רגשי של האדם, או הלחצים הסביבתיים שהוא נמצא בהם, כמעט ולא מאפשרים לו להתמודד עם המשימה להפסיק לעשן, ואז אולי ניתן להגדיר את מצבו כאונס אך המחקר מוכיח שרוב רובם של האנשים מסוגל להתמודד עם הפסקת העישון ולכן טובה שעה אחת קודם.
מרדכי חייט
מתוך מאמר בנושא של הרב אליעזר מלמד (ראש ישיבת הר ברכה)
עדכון אחרון ב-רביעי, י"ט ניסן התשע"ב (11 אפריל 2012), 12:11




