חדר ה' - קול הקשר שלך ליהדות

ע"פ אמונתנו- כל המתרחש בעולמנו אנו, מונהג בידי הקב"ה - בהתאם לרצונו ותחת השגחתו. כפי שאמרה חנה, אם שמואל הנביא, בתפילתה- "... כי אל דעות ה' ולא נתכנו עללות..." (שמואל א, ב, ג). ובתוך כך, ההיסטוריה, הנרקמת כמלאכת מחשבת בידי היושב במרומים, רצופה סיפורים רבים, אך עלילתה לא תמיד ברורה ונהירה לנו עד תומה, כי אין לנו השגה בדרכיו ובהנהגותיו יתברך. אך את ההיסטוריה ראוי ללמוד כי כמעט כל סיפור מקפל בתוכו נמשל, לקח נלמד, חכמת חיים, או מוסר ערכי. בתוך תולדות עם ישראל, מצאתי סיפור קטן אך מרגש ומלמד, סיפורה של ספינה קטנה שנטרפה בים. זהו סיפור קטן, אך כזה שנולד מתוך סיפור גדול, סיפורה של אחת מקהילות ישראל המרשימות- קהילת יהודי מרוקו.
וטרם נספר את סיפורנו, נרחיב את היריעה ונספר על קורותיה של קהילה זו:
ראשית ההתיישבות היהודית
היהודים הראשונים הגיעו למגרב בעקבות חורבן הבית הראשון ואחריו חורבן הבית השני, עם צבאות חניבעל, הרומאים והוונדלים. בעיר סלא, השוכנת מול רבאט, התגלה קבר של יהודי הלניסטי מהמאה הראשונה לפנה"ס (למניינם) ויש עדויות כי בטנג'יר הקדומה חיו יהודים בזמן הרומאים. בעיר ואלילי נשתמרה כתובת קדומה בה חרוט :"מטרונא בת רבי יהודה נח". כמו כן נמצאה במקום מנורת ארד בעלת שבעה קנים – פריטים אלו מעידים כי ,ככה"נ, היה שם יישוב יהודי, בזמן האימפריה הרומית. בתפילאלת ובאיפראן נמצאו מצבות קדומות של יהודים מלפני חורבן בית שני. קיימת מסורת בין חכמי דרעה, ששבט נפתלי הגיע דרך מרכז אפריקה לעירם. קיימת מסורת על פיה באיזור תואת הייתה ממלכה יהודית, אשר הוכרעה בידי שבטי הברברים, שטבחו ביהודים ושרידיהם ייסדו את הקהילה היהודית בסג'למאסה.
המאות ה 7-11
במאה ה 7 לספירה נכבש האזור בידי הערבים. העיר פאס נבנתה במאה ה 8 ע"י שושלת האדריסים, ששלטו באזור עד המאה ה 9 והפיצו ממנה את האסלאם. זמן קצר אחרי ייסודה, עברו לפאס יהודים מאנדלוסיה וממקומות נוספים והיא הפכה למרכז היהודי החשוב ביותר במרוקו. היהודים בפאס שלטו בשפה העברית בנוסף לשפתם הערבית. הקהילה היהודית בפאס העמידה חכמים רבים, אשר עמדו בקשר עם גאוני בבל והריצו להם שאלות הלכתיות. מתעודות קדומות עולות ידיעות על יהודים שסחרו בדרומה של מרוקו, החל מן המאה התשיעית לספירה ואילך.במאה העשירית הגיעו למרוקו כוחות הפאטמים, ששלטו בתוניס, וכוחות האומים מספרד. על רקע מלחמות שפרצו בין הנציבים הפאטמים לבין השבט המורד מבני זירי, הוגלו יהודי פאס בשנת 979 לעיר אשיר. גם בגלותם ובמצוקתם נמשך הקשר עם בבל. מהמאה התשיעית ואילך הפכה פאס היהודית למרכז תורני ללימוד המקרא, הלשון העברית, הפיוט והתורה שבע"פ. שבט ברברי מבני איפראן כבש את פאס בשנת 1033. העיר נבזזה ובכללה בתי היהודים, נשותיהם נשבו וכ 5000 גברים נרצחו. בהמשך, שיקמו היהודים את חייהם ועד מחצית המאה ה 11 גדלה והתבססה הקהילה היהודית מחדש. בין החכמים שחיו אז בפאס בלט ר' יצחק אלפסי (הרי"ף) זצ"ל. בין המאות העשירית והשלושה עשרה ניהלו יהודי מרוקו, ובכללם יהודי פאס, קשרי רוח וכלכלה עם אחיהם בספרד, בארצות הים התיכון ובפרס. בשנת 1062 נוסדה העיר מראכש, תחילה נאסר על היהודים לגור בה אך במאה ה 11 הגיעו לעיר שני רופאים יהודים ויצרו בה גרעין ראשוני לקהילה יהודית.
המאות ה 12-13
בין שנת 1146 לבין 1269 שלטו בספרד ובמרבית צפון אפריקה, כולל מרוקו, המומינים – בתקופתם ידעו היהודים ימים רעים וקשים. מתוך פנאטיות משיחית, ביקש שלטון זה להכניס תחת כנפי האסלאם את כל יושבי ארצו. על כן, נשללה מן היהודים הסובלנות, שהשריעה המוסלמית העניקה להם והם הועמדו בפני ברירה: התאסלמות, גירוש או מוות. יהודים רבים התאסלמו (בהם כאלו שחיו כאנוסים) או ברחו (לא"י או מצרים, כמו ר' מימון ובנו הרמב"ם, שנמלטו מקורדובה לפאס וממנה לא"י ומצרים). חלק מן היהודים מתו על קידוש השם, כמו- ר' יהודה הכהן אבן סוסאן הי"ד, מנהיגה הרוחני של קהילת פאס, אשר בשנת 1165 סירב להתאסלם ובגין כך נשרף חיים. בתי כנסת וספרי קודש נשרפו וכן נאסר על היהודים לקיים את מצוות התורה. קהילות יהודיות בספרד ובמגרב נהרסו בתקופה זו, בה פרץ מאבק בין המומינים לבין המורביטין.
ר' אברהם אבן עזרא זצ"ל (1089-1164), מגדולי פרשני התורה, אשר ברח מפני הקנאים המוסלמים בספרד, חיבר במחצית המאה ה 12 קינה על חורבנן של קהילות אלו. בסוף המאה ה 12 הורע מעמדם של המתאסלמים, שהיו חשודים בהתחזות וכן "המתאסלמים החדשים" אולצו להיבדל בלבושם מן המוסלמים. מניחים כי על אף הרדיפות, הצליח חלק מן היישוב היהודי בדרום מרוקו להתקיים. יתרה מזאת, לא פסקה היצירה התורנית, חרף המצוקה. במאה ה 13, אבו יוסף יעקוב – מייסד שושלת בני מרין, שהביס את המומינים, ביטל את גזירותיהם וחלק מן המתאסלמים שבו ליהדות (למרות האיסור השרעי לכך). היהודים זכו לאוטונומיה דתית וחידשו את חיי הקהילות. על רקע קנאה בהישגיהם של היהודים בפאס, בשנת 1276, פרעו המוסלמים ביהודים ורצחו מהם 14 איש. הסולטאן אסר בעקבות כך על המוסלמים להגיע לבתי היהודים. עם זאת, בימי שושלת זו נהנו היהודים מביטחון ודו-קיום עם המוסלמים.
המאות ה 14-15
במאה ה 14 אליטה מוסלמית ויהודית למדה יחד, בפאס, אסטרונומיה, מתמטיקה ופילוסופיה. יהודים התפרנסו ממלאכות שונות וממסחר והיו מהם שהתעשרו ומילאו תפקידים בממשל, דבר שהיה להם לרועץ. בשנת 1391 לאחר גזירות קנ"א בספרד, היגרו יהודים למרוקו ולאלג'יר. כמו כן, עוד מן המאה ה 13 החלו פליטים יהודים מאירופה (אנגליה, איטליה, הולנד וצרפת), אשר סבלו מרדיפות, להגיע למרוקו והשתכנו בערי החוף ובערים הפנימיות. בשנת קצ"ח- 1438 פקד הסולטאן על העברת יהודי פאס לשטח בעיר החדשה וכך נוצר "המלאח" (גיטו) הראשון. "המלאח" הוקף בחומה ועל שערו הופקדו שומרים (שכרם הוטל על כתפי היהודים). השער ננעל בלילות, בשבתות ובחגים. הרקע למהלך זה היה התגברות הקנאות הדתית, קנאה בהישגי היהודים וצעד של ענישה. המטרות לכך היו מחד לבודד ולהשפיל היהודים אך גם מאידך להבטיח את ביטחונם הפיזי. הסולטאן מינה יהודי בשם אהרון בן בטאט הי"ד כווזיר ועוד שני יהודים לתפקידים אחרים - על רקע זה, הופצה בשנת 1465 שמועה כי היהודים עומדים לשלוט במוסלמים. בעקבות כך ותוך הסתה של קנאים דתיים פרץ בפאס מרד, שבסופו נרצח הסולאן וכך באה לתומה תקופת שלטונם של בני מרין. לאחר שה"עולמא" (חכמי הדת) נתנו "פתווה" לפיו אסור להעסיק יהודי כווזיר וכן דמם של היהודים הותר, החל פוגרום אכזרי ב"מלאח" פאס ובערים נוספות במרוקו. יהודים, על נשותיהם וטפם, נרצחו באכזריות ונבזזו. בין הקורבנות היה אהרון הנ"ל. יהודים שביקשו להציל עצמם נאלצו להתאסלם, אחרים מתו על קידוש השם.
במאות ה 14 – 15 נכבשו ערי החוף בים התיכון, בהם אזורים ממרוקו, בידי ספרד (תיטואן ומלילה) ופורטוגל (סבתה, קזבלנקה, אריזלה, טנג'יר, אגאדיר ועוד). ידוע כי בכיבוש אריזלה נספו או נשבו יהודים רבים.
בסוף המאה ה 15, עם הגירתם של מגורשי ספרד וגולי פורטוגל למרוקו, החלה תקופה חדשה ליהודים. המגורשים עברו תלאות קשות בדרך וייסוריהם לא פגו גם כאשר הגיעו למרוקו. בפאס שרר רעב והתושבים לא הניחו למגורשים להיכנס לתוך העיר. אלה נאלצו ללון באוהלים בשדות סביב העיר, אכלו עשב יבש, מתו ברעב והפכו קורבן לפגיעתם של המוסלמים. העדויות, על שארע שם, קשות, כמו סיפורה של נערה יהודיה מן המגורשים, אשר נאנסה לעיני אביה ואחר כך נדקרה למוות, "שמה נשארה הנערה מעוברת ויהיה נער בדת היהודים"- כך תירץ הרוצח-האנס הערבי את המעשה הנבזי. בין היהודים שהגיעו לפאס היו חכמים ורבנים ביניהם, לדוגמה- ר' שמעון לביא זצ"ל . עם השנים, נקלטו והשתלבו המגורשים בערים, אם כי היו יהודים שעקב התלאות בחרו לשוב לספרד ופורטוגל ולחיות שם כאנוסים. עקב שוני בתפיסה ההלכתית נוצר עימות בין שתי הקבוצות בפאס- המגורשים ו"התושבים" (היהודים הוותיקים)- העימות יצר מתח בין שתי הקבוצות והוליד תופעות כמו- בתי קברות נפרדים, בתי כנסת נפרדים ועוד וכן השליך על בחירת הנגיד- ראש הקהילה. שלטונות פורטוגל נהגו במגורשים שהגיעו מארצם ביחס טוב. והיו מהם ששרתו את הממשל הפורטוגלי והמוסלמי כמתורגמנים, יועצים ומתווכים.
המאות ה 16-18
הווטאסים ואחריהם הסעדים (בשנים 1553-1659) צמצמו את אחיזת פורטוגל במרוקו ולבסוף, בסיוע ספרד, דחקו אותם לגמרי משם. היהודים ידעו בתקופתם שלווה ושגשוג ואף אלו נעזרו ביהודים כטובעי מטבעות, רופאים ודיפלומטיים. בשנת 1662 הועברה טנג'יר לשליטה בריטית והמושל הבריטי נתן הוראה לאפשר ליהודים לקיים את חייהם הדתיים באין מפריע. היהודים עסקו שם במסחר, כלכלה וכמתורגמנים. אסונות טבע ומגיפות שעברה מרוקו במהלך המאות ה- 16-17 פגעו גם ביהודים. זעזועים מדיניים, כמו מאבקים בין שליטים, גרמו לתנועה של יהודים ממקום למקום. במחצית המאה ה 17 עלו לשלטון במרוקו העלאוים, אשר שולטים בה עד היום. הראשון בשושלת- השריף רשיד בן מחמד הסב סבל רב ליהודים- בזמנו בתי כנסת במראכש נהרסו, מיסים כבדים הוטלו עליהם. יורשו-הסולטאן אסמעיל בנה "מלאח" במראכש והוציא את יהודי מכנאס ל"מלאח" מחוץ לעיר. כמו כן קבע מס, שעל היהודים לשלם על מסחרם. בשנת 1701 הטיל גם מס מיוחד על יהודי מרוקו. כאשר באה משלחת יהודית להתלונן על כובד המיסים, פקד הסולטאן האכזרי לירות בחלק מהם ואת האחרים קנס. אחרי מותו של הנ"ל עלו לשלטון, בזה אחר זה, שבעה שליטים במשך כשלושים שנים – היו אלו שנות מרורים ליהודים, אשר סבלו מהתנפלויות ורציחות. בראשית המאה ה 18 החלו להגיע יהודים לגיברלטר ואט אט התרחב היישוב היהודי שם והתבסס – תהליך זה נמשך עד ראשית המאה ה 20'. בשנת 1757 עלה לשלטון מחמד אבן עבדאללה, אשר השיג יציבות מדינית וכלכלית במדינתו. בתקופתו, למרות הביטחון היחסי, היו מידי פעם התנכלויות ליהודים. בסוף המאה ה 18 הייתה בצורת וכתוצאה מהרעב נפטרו מאות יהודים. המצוקה עוררה גם פגיעה ביהודים. הסולטאן החכיר את מכסי הנמלים ליהודים, בני משפחות אמידות ומינה יהודים בתור מתורגמנים, מזכירים ושליחים דיפלומטים. עם פטירתו של מחמד עלה לשלטון בנו- יזיד. האחרון התאפיין באכזריות כלפי היהודים. יהודים, ששירתו את אביו, עונו, נרצחו, אולצו להתאסלם או נמלטו. חלקם מת על קידוש השם. ראשי קהילת יהודי פאס נתלו בשער ה"מלאח", והיהודים גורשו מן העיר. הלה פקד להרוס בתי כנסיות, לחלל ספרי תורה. נשים יהודיות נאנסו ויהודים נרצחו. בשנת 1791 ציווה להוציא את עצמות הקבורים בבית הקברות היהודי העתיק בפאס ולפזרם. בשנת 1792 עלה לשלטון אחיו של יזיד – סולימאן השני. האחרון ביטל את גזרותיו של אחיו, יהודים הורשו לחזור לפאס ולאלו שהתאסלמו הותר לשוב ליהדותם. עם זאת, בתקופתו חויבו היהודים להתגורר ב"מלאח" והוא גירש היהודים האירופים, שסירבו לקבל את תנאי ההשפלה שהוטלו על היהודים.
המאה ה 19
בשנת 1820 פקד מושל טנג'יר על הריסת בית הכנסת בעיר. שמועה על מותו באותה שנה עוררה פרעות ביהודי פאס. בשנת 1822 עלה לשלטון עבד א רחמאן השני. בתקופתו היו יהודים ששרתו אותו, אם במשימות דיפלומטיות ואם במיסוי והוא התיר לבנות מחדש את בית הכנסת בטנג'יר. בשנת 1836 הוציא פקודה האוסרת על העסקת יהודים כסוכנים קונסולריים ועורר עליו את משה"ח הבריטי. בשנת 1844 פרצה מלחמה בין צרפת ובין מרוקו. בעקבות הפצצת הערים מוגדור וטנג'יר נוצרה אנרכיה שנוצלה ע"י המוסלמים לתקיפת היהודים. עשרות יהודים שנמלטו לכפרים נשדדו או נרצחו בידי השבטים. מגפת חולירע שפרצה בפאס, כעשר שנים אח"כ, פגעה גם ביהודים. בעקבות החמרת מצב היהודים, התערב לראשונה גורם יהודי אירופי למען אחיו במרוקו- היה זה משה מונטיפיורי –נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה, שפנה לסולטאן וביקש להוציא צו מלכותי, המגן על היהודים. בלונדון הוקם ועד סיוע, שאסף כספים עבור יהודי מרוקו. בשנת 1859 עלה לשלטון מחמד הרביעי- בתקופתו פרצה מלחמה בין מרוקו ובין ספרד ואלפי יהודים נמלטו מתיטואן וטנג'יר. ידה של ספרד הייתה על העליונה וכישלונו של הסולטאן הגביר את התסיסה והקנאות המוסלמית, שהפנתה את חיציה נגד היהודים. מצב היהודים במרוקו אז, היה בכי רע.

בשנת 1860 נוסדה בפריס אגודת- "כל ישראל חברים", שהתפרסה בכל אירופה. בשנת 1874 פנתה האגודה ליהודי מרוקו והקימה שם שני סניפים של "כי"ח". בשנת 1863 הופצה בעיר סאפי שמועה כי היהודים הרעילו גובה מכס ספרדי. ארבעה יהודים נעצרו. בלחץ הקונסול הספרדי הוצאו שניים מהם להורג ועל השניים הנותרים ריחפה סכנת חיים- בהתערבותו של משה מונטיפיורי, ניצלו חיי השניים. האירועים הללו עוררו הדים גם בקרב יהדות ארה"ב ואלו לחצו על משרד החוץ האמריקאי לפעול. בעקבות כך יצא הקונסול האמריקאי בטנג'יר עם דרישה להפסקת ההתנהגות האכזרית כלפי היהודים. בשנת 1873 עלה לכס הסולטאנות חסן הראשון. בתקופתו רבו המאבקים נגד השבטים ונוצר משבר כלכלי. כתוצאה מבצורת מתו אלפי אנשים ביניהם מאות יהודים. גורמים יהודים כמו- "כיח", משפ' רוטשילד, הברון הירש ונוספים שלחו תרומות כספיות ליהודי מרוקו. ההתערבות החיצונית הרעה את מצב היהודים- היא ליבתה את העוינות ואת האשמה על העדר אמון בסולטאן. על רקע חולשת שליטתו של הסולטאן על המושלים והאוכלוסייה בערים, גברו הפגיעות ביהודים- רצח, שוד, גירוש ותקיפה. בין השנים 1864-1880 נרצחו בין 307 לבין  343 יהודים. רוצחי היהודים לא הועמדו לדין כי ע"פ דיני האסלאם רוצח "בן חסות" פטור מעונש. במאה ה 19 בעקבות התרחבות המסחר עם מדינות אירופה וארה"ב, ניתנו, ביוזמת המדינות, תעודות חסות לנתינים זרים וכן למקומיים שהועסקו על ידם בתחום הדיפלומטי או המסחרי, כדי לשחררם ממרות השלטון המקומי ומן המיסוי. חלק מן היהודים השיגו תעודות כאלו אשר חיזקו את מעמדם וביטחונם העצמי. יהודים אלו עמדו איתן מול ההשפלות וגילויי האלימות מצד המוסלמים והיו כאלו שאף הגנו על עצמם בנשק. הדבר עורר הדים בקרב המוסלמים, שלא הכירו מצב בו יהודי מרים ידיו על מוסלמי. התגובה באה בצורת פגיעה ביהודים שידם לא הצליחה להשיג תעודות אלו והעוינות כלפי היהודים גברה. המיסוי הכבד הוטל על כתפי השכבות הבינוניות והנמוכות בקרב היהודים, בעוד שכבת הסוחרים היהודים האמידה נהנתה מחסות. בסוף המאה ה 19 וראשית המאה ה 20 חלה החמרה נוספת במצב היהודים. הם סבלו מעריצותם של מושלים מקומיים, מעלילות, גירושים, פרעות, שוד ורצח. בשנת 1862 הכריז ג'לאלי אלמעג'אז' על עצמו כנביא, מרד בסולטאן, שם מצור על מכנאס ובמהלך הקרבות בינו לבין צבא הסולטאן הפיץ כי אללה נגלה אליו ופקד עליו לרצוח את כל יהודי העיר ולשבות נשותיהם. נס ארע והמורד הובס בידי צבא הסולטאן. היה זה בט"ז באדר והיהודים הפכוהו ליום חג ("פורים אלמעג'אז'"). באותה תקופה יהודים ונשותיהם אולצו לעבוד עבור הממשל גם בשבתות ובחגים. בשלב מסוים, גם הוכרחו יהודי רבאט לעסוק במלאכה הבזויה של מליחת ראשיהם הערופים של מורדים, שהועלו לגרדום. בעיר זו הועבר יום השוק מאמצע השבוע ליום שבת, ע"מ למנוע מן היהודים את המסחר. אירועי הפגיעה ביהודים נמשכו והוחמרו, לדוגמה- יהודי שנכנס עם שני חבריו לבית המרחץ המוסלמי בפאס בשנת 1873 נרגמו, הוכו והולקו. בשנת 1880 נרצח זקן יהודי באופן ברוטאלי- ההמון שפך עליו נפט ושרפו חיים. בשנת 1891 גורשו כ 700 יהודים מכפרים באזור הסוס ורק בהתערבות דיפלומטית הותר להם לשוב לבתיהם, שהוצתו קודם. בשנת 1894 עלה לשלטון עבד אלעזיז הרביעי- בתקופתו התערערה היציבות הכלכלית והפוליטית במדינה והדבר השפיע על היהודים, שסבלו משפל כלכלי וחוסר ביטחון.
המאה ה 20
בשנת 1900 בקרבות שבין חיילי הסולטאן לבין מורדים נשחטו 22 יהודים בעיר תאזה. נשים יהודיות חוללו ויהודים נמלטו משם. כ 1200 יהודים נמלטו אז מסטאט לקזבלנקה. בשנת 1908 בוואזאן נערכו פרעות ביהודים ובתיהם הוחרמו. בתי כנסת נהרסו ויהודים עשירים נאסרו. באותה שנה עלה לשלטון חאפט', אשר חתר לגירוש הצרפתים ממרוקו. בשנת 1911 הותקפו הרובעים היהודים במכנאס ורק בהתערבות צבא צרפת נמנע טבח. בשנת 1912 ,על רקע מרד בצרפתים, ארעו פרעות ב"מלאח" פאס- בתים, בתי כנסת נשדדו ונשרפו, נשים עונו ועשרות יהודים נרצחו או נפצעו. בשנה זו חולקה מרוקו לשטחי חסות בין צרפת לבין ספרד. ספרד לא העניקה אזרחות ליהודים אך העניקה להם הגנה. בשנות ה 20' קיבלה הקהילה הכרה רשמית בועד שלה וכן קיבלה תקציב מן הממשל. בשנת 1926 עלה לשלטון הסולטאן מחמד החמישי, שנודע ביחסו החיובי ליהודים (בינקותו, המינקת שלו הייתה יהודיה וכן כילד, חבריו היו יהודים). בשנות ה 20' מרדו שבטים ברברים בממשל הצרפתי באזורים הדרום-מזרחיים של מרוקו- בין הקורבנות שנרצחו היו יהודים. בתקופה זו גם המסחר היהודי נפגע בשל העדר ביטחון בדרכים. בטנג'יר, באותם שנים, מערכת היחסים בין היהודים לבין המוסלמים הייתה טובה וכללה שת"פ מסחרי. בשנת 1933 התעורר מתח בין מוסלמים לבין יהודים בעיר זו, שאף התפתח לתקריות מעת לעת. בראשית שנות ה 30' חדרה השפעה נאצית לאזור שגרמה לתעמולה אנטי יהודית בספרות ובעיתונות, התנכלויות
ליהודים ואי העסקתם בבנקים, במינהל הציבורי ובדואר. באותה תקופה הופנתה דרישה לצרפת לתת ליהודים, החיים בשטח חסותה, אזרחות צרפתית (כמו באלג'יר) אך לבסוף ניתנה אזרחות זו רק ליהודים מעטים. המרד הערבי בא"י בשנת 1936 הביא לפגיעות ביהודי מרוקו, שגם הואשמו בשת"פ עם צרפת נגד המוסלמים. בין השנים 1937-1939 ארעו מספר תקריות בין יהודים לבין מוסלמים ששיאם הייתה התנפלות על "מלאח" במכנאס, שבה נרצחו 14 יהודים וחנויות נבזזו. בשנת 1939 ניסה קונסול גרמניה בתיטואן (שטח בחסות ספרד) להשפיע על ספרד, תחת שלטונו של פראנקו, לדכא היהודים ולקומם המוסלמים נגדם, אך נחל כישלון כי הפחה המוסלמי והממשל הספרדי תמכו ביהודים. המופתי- חג' אמין אלחוסייני ביקר באזור, באותה שנה וגרם להפגנות ולתעמולה שהסיתה לרצח יהודים.   במהלך מלחמת העולם השנייה הגיעו למרוקו (לאזורים כמו-מוגדור,טנג'יר וקזבלנקה) מאות ואלפי פליטים יהודים מאירופה והקהילה המקומית סייעה לפליטים בקליטתם. ביוני 1940 חוקקו חוקי גזע ע"י ממשלת וישי הפרו-גרמנית, שהוחלו גם על יהודי מרוקו. באוקטובר אותה שנה חתם הסולטאן ט'היר על הגבלות נגד היהודים ע"פ חוקים אלו. תוצאותיהם של חוקים אלו לא איחרו להגיע: מאות פקידי ממשלה יהודים פוטרו, על היהודים נאסר לסחור בטקסטיל ובשמנים, נאסר עליהם לעסוק במשפטים, מינהל ציבורי, דואר, עיתונות, כספים ועוד. 26 עורכי דין יהודים בקזבלנקה הודחו. הוטלו הקצאות תעסוקה בתחומים כמו- רפואה, הוראה ועוד. היהודים הופלו לרעה בהקצאת מנות מזון. בנובמבר 1942 נכבשה מרוקו בידי צבא ארה"ב והיהודים קיבלו הכוחות האמריקאים בתשואות. תגובה זו חיזקה העוינות כלפי היהודים מצד המוסלמים והצרפתים, שראו בה מעשה בגידה. עוינות זו הובילה לביזתם של שני בתי כנסת, רגימת יהודים ומאסרם של עשרות יהודים. חוקי הגזע בוטלו במרץ 1943, יהודים הוחזרו למשרותיהם ויהודים שנאסרו שוחררו. גם בשנים שאחרי המלחמה נמשכו ההתנכלויות נגד היהודים, כמו מעשי רצח, מצור על "מלאח", פרעות, חילול בתי כנסת ועוד. הקהילה היהודית באותה תקופה התפצלה בין תומכי צרפת, תומכי מרוקו העצמאית, קומוניסטים ותומכי התנועה הציונית. מערכת היחסים שבין היהודים לסולטאן מחמד החמישי השתפרה והוא הצהיר בפני היהודים כי ידאג לשלומם וביטחונם. בשנת 1954 הוגלה הסולטאן למדגסקר, בתמיכת צרפת, ומאז ועד שובו בשנת 1955 הייתה במרוקו תסיסה לאומנית, שהתבטאה ברדיפת משת"פ עם הצרפתים ביניהם, יהודים. בהפגנת אהדה לסולטאן נרצחו 7 יהודים בעיירה סידי קאסם וגופותיהם הושחתו. ביולי 1955 התנפלו מוסלמים על יהודי קזבלנקה – נערות יהודיות נאנסו, בתי יהודים נשרפו, שני יהודים נרצחו ורבים נפצעו. כ 2000 יהודים פונו מבתיהם. כעבור כחודש, בישוב מאזאגאן, התנפלו מוסלמים על ביה"ס של כי"ח והציתו את ה"מלאח"- 8 יהודים נרצחו ו 40 נפצעו. 1500 יהודים פונו מבתיהם. פרעות נגד היהודים נערכו גם באזורים אחרים במרוקו. בנובמבר אותה שנה, שב הסולטאן מחמד החמישי למרוקו, כאשר היהודים הביעו תמיכה בחזרתו. הסולטאן, עם שובו, חזר והביע הבטחתו לשוויון זכויות ליהודים. במרץ 1956 זכתה מרוקו לעצמאות. הסולטאן/המלך הקים מועצה לאומית בה היו חברים גם יהודים. במסגרת שיקום וארגון מרוקו השמיע  המלך קריאה ליהודים, כי מקומם במרוקו וביקשם שלא לעוזבה. בשנת 1956 במבצע "קדש" גילה המלך סולידריות עם העולם הערבי, אך מאידך, מחשש לפגיעה ביהודים, חיזק האבטחה סביב בתי מגורי היהודים ומשרדיהם. מרוקו אימצה עמדה פרו-ערבית ותמכה במאבק הפלסטיני, יחד עם שאר מדינות ערב. באוקטובר 1958 הצטרפה מרוקו לליגה הערבית, דבר שהשפיע על האווירה, בה חיו היהודים במרוקו- גל אנטי יהודי-ישראלי התעורר בה מחדש, פגיעות פיזיות היו ביהודים (כמו חטיפת נערות יהודיות בידי מוסלמים כדי לשאתן) ומשרדי הקונגרס היהודי בקזבלנקה נסגרו. בנוסף לכך, בג' באדר תש"כ- 2-3 במרץ 1960 פקד את אגאדיר, רעש אדמה, בעקבותיו נספו 5000 איש, ביניהם 1200 יהודים. רבים נפצעו ורבים נותרו ללא קורת גג. בראשית 1961 אירחה מרוקו את הליגה הערבית, דבר שהחמיר עוד את האווירה נגד היהודים. בשנת 1961 נפטר מחמד החמישי ובמקומו עלה בנו – חסן השני. האחרון המשיך ביחסו הסובלני כלפי היהודים ובתקופתו יהודים מילאו תפקידים שונים בממשל. עם זאת קשרי מרוקו לעולם הערבי ועמדותיה המדיניות נמשכו.
סיפורה של ספינה קטנה
בתוך תקופה זו בא סיפורנו, זה הקטן, הנזכר. בטרם נספרו יש לומר מספר מילות רקע : יהודי מרוקו המתינו דורות רבים לתרועת השופר ולביאת הגואל- המשיח. שיבת ציון הייתה חלק מאמונתם העמוקה וכיסופיהם לירושלים ולארץ ישראל היו מובנים בתוך התפילה ולימוד התורה. אהבת הארץ מצאה את ביטויה בספרי חכמי מרוקו, בתרומותיהם הכספיות לתמיכה בישוב היהודי בה, בהערצה לשליחי א"י ובעליה ארצה שנמשכה בכל הדורות. "אור החיים הקדוש" (הרב חיים בן עטר זצ"ל- המאה ה 18/סאלי) כתב בספרו: "אין לך מקום שייקרא טהור זולת הארץ הקדושה... אין לשמוח אלא בישיבת הארץ".
סיפורנו ארע בשנת תשכ"א (1961 למניינם). הימים, ימים קשים ליהודי מרוקו, כפי שציינו לעיל, ומצבם הכלכלי הקשה הגביר אף יותר את מצוקתם. יהודים רבים נמלטו ממרוקו בהברחה דרך הים (בקבוצות קטנות בסירות מבריחים). "המוסד לעליה ב'" רכש באותה תקופה, ספינה אשר נקראה "אגוז" ("אל גינת אגוז ירדתי..."- שיר השירים). בכ"ז בטבת תשכ"א הבריחה ספינה זו, בפעם השלוש עשרה, את חוף אל חוסיימה, שבצפון מרוקו, לכוון נמל גיברלטר/ספרד. על סיפונה היו 44 יהודים ממרוקו. ילדים, נשים ומבוגרים אשר ביקשו להגיע לא"י. בעיצומה של ההפלגה טבעה הספינה בלב ים וכל היושבים בה נספו. רק 22 מן הנספים נמשו מן הים והובאו לקבורה בבית העלמין היהודי באל- חוסיימה. כל השאר ירדו למצולות ים. האסון גרם לזעזוע עמוק במדינת ישראל ובעם היהודי. הטרגדיה המחישה את מצוקתם של יהודי מרוקו ואת כמיהתם לעלות לציון. הלחץ הבינלאומי בעקבותיה הביא בסופו של דבר לפתיחת שערי מרוקו בפני היהודים. ביום ז' בכסלו תשנ"ג (1992) הועלו עצמות הנספים ממקום קבורתם במרוקו ונטמנו בטקס ממלכתי בירושלים.
הקבוצה, שנספתה, הייתה קבוצה מאפיינת לקהילה היהודית במרוקו, זו שחיה חיים יהודיים-דתיים, שהעמידה דורות רבים של חכמים ורבנים, שהורו לה את הדרך. יהדות תמימה, שתפילתה לשיבת ציון וכיסופיה לירושלים כנים ואמיתיים היו, האמינה בגאולה משיחית אך הבינה כי בצוק העיתים יש לעשות מעשה. בדרך לא דרך ותחת סכנות אמיתיות, ניסו יהודי "אגוז" לממש את החלום ולהגיע לא"י – ארץ האבות המובטחת. עבור מימוש החלום שילמו בחייהם. ילמדנו סיפור זה מה היא אמונה תמימה, מה היא אהבת הארץ ולמה מתכוונים כאשר אומרים "שיבת ציון".
ניצנים ציוניים ראשונים בקרב יהדות מרוקו עלו כבר במאה ה 19, אך פעילות התנועה הציונית התרחבה, בעיקר, בזמן מלחמת העולם השנייה ואחריה. בשנת 1942 הגיעו ראשוני השליחים של היישוב היהודי בארץ, במטרה לארגן הקמת ארגון "ההגנה", תנועת נוער חלוצית ולארגן עליית יהודים ארצה. החל משנת 1947 עלו אלפי יהודים ארצה, בסיוע "המוסד לעליה ב". קהילת יהודי מרוקו מנתה בשנת 1951 כ 200000 נפש. בשנת 1960 ירד מספרם ל 160000. על אף הקשיים שהערימו השלטונות, עשרות אלפי יהודים עלו ארצה בין השנים 1956 לבין 1966, בדרכים שונות, עד כי נותרו במרוקו כ 60000 יהודים בלבד. מרביתה של הקהילה, שנותרה, עלתה אף היא, מסוף שנות ה 60' ועד מחצית שנות ה 80'- כיום חיים במרוקו כ 5000 יהודים בלבד, רובם מתגוררים בעיר קזבלנקה.

מתוך ספרו של מרדכי חייט – "תפארת בנים אבותם"




 

כותב רבנו יוסף חיים- ה"בן איש חי" זי"ע בספרו "חוקי הנשים" על מערכת היחסים הזוגית שבין הבעל לבין אשתו כך: "האהבה בין האיש והאישה, צריכה להיות גדולה ורבה, חזקה ונצחית. וצניעות האישה היא חובה, וצריכה לעשות אופנים לחיזוק האהבה ותנהג עם בעלה בהרחבת דעת ובסבר פנים יפות. וכשתאהבו הרבה, הוא יאהבה גם הרבה. וכשתרבה האהבה ביניהם, תרבה הברכה, וימלא ביתם, ויאריכו ימיהם וימי בניהם...".
איך תמומש האהבה ביניהם? אומרים רבותינו- דרך מחויבות הדדית הבאה לידי ביטוי בקיום החובות והזכויות של כל צד בזוגיות- בחיי הנישואין. מהן חובות וזכויות אלו?
כותב הרמב"ם בנושא כך- "כשנושא אדם אישה, בין בתולה ובין בעולה
(מ- גרושה/אלמנה), בין גדולה בין קטנה, אחת בת ישראל ואחת הגיורת או המשוחררת (מ- שפחה ששוחררה מעבדותה), יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים. והעשרה, שלושה מן התורה ואלו הן- שארה, כסותה ועונתה.
שארה- אלו מזונותיה.
כסותה- כמשמעה.
עונתה- לבוא עליה כדרך כל הארץ.
והשבעה, מדברי סופרים וכולן תנאי בית דין הם:
האחד מהם- עיקר כתובה.
והשאר, הם הנקראין תנאי כתובה ואלו הן:
לרפאותה אם חלתה.
ולפדותה אם נשבית.
ולקוברה כשתמות.
ולהיות ניזונית מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה.
ולהיות בנותיה ממנו ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שיתארסו (=או עד שיתבגרו).
ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשין כתובתה יתר על חלקם בירושה שעם אחיהם.
והארבעה שזוכה (מ- הבעל מאשתו) בהן, כולם מדברי סופרים ואלו הן:
להיות מעשה ידיה שלו.
ולהיות מציאתה שלו.
ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה.
ואם מתה בחייו יירשנה והוא קודם לכל אדם בירושה.
(משנה תורה/ספר נשים/ הלכות אישות פרק י"ב, א-ג ; ה).

ועתה נבאר בקצרה- חובות הבעל כלפי אשתו – זכויותיה ממנו-
שארה- זוהי כלכלת האישה הכוללת את סיפוק מזונותיה (מאכל ומשקה) וכסף להוצאותיה האישיות מידי שבוע ע"פ הכלל: "עולה עימו ואינה יורדת עימו", שזכותה למזונות היא לפי רמת חייו של בעלה, ולא פחות ממה שהייתה רגילה במשפחתה. זכות האישה למזונות אינה תלויה ברכושה, ואף אם יש לה רכוש רב, חובה עליו לכלכלה. חובת המזונות לאישה היא רק כאשר האישה נשואה לו ( או שהיא אלמנתו) ולא לאחר גירושיה. (שולחן ערוך סימן יג,א; צג,ג ; פב, ו).
כסותה- הבעל חייב לדאוג לאשתו למלבושים, מדור (דיור), כלי בית, תכשיטים ותמרוקים (ברמה שלא פחותה מן הרמה שאליה הייתה מורגלת בבית הוריה).
עונתה- חייב הבעל לחיות עם אשתו חיי אישות. אסור לו למנוע זאת ממנה אלא אם כן חלה או תשש כוחו או קיבל רשות לפרק זמן מוגבל מאשתו. מניעת עונתה של אשתו נחשב כמעשה של צער כלפי אשתו ואי קיום מצווה דאורייתא- מן התורה (שמות כ"א, י). אי קיום חובת "עונתה" מצד הגבר עלול להכניסו להגדרת "מורד", קונסים אותו ויכול הדבר להוות עילה לכפות עליו גירושין. מנגד אישה המסרבת ליחסי אישות עם בעלה, ללא סיבה הוגנת, עלולה להיכנס להגדרה של "מורדת" ואז מקצצים סכום כתובתה, מכריזים עליה ככזו בבתי כנסיות ובתי מדרשות ואם לא שבה ממרידתה כופין עליה גט ללא דמי כתובתה. סיבה הוגנת יכולה להיות- בעלה מכה אותה, הסתבך עם נושים הרודפים אותו, דורש לשמש באיסור וכו'. סיבה לא הוגנת- מאסה בו, מבקשת לצערו/לייסרו וכו'.
עיקר כתובתה- זהו סכום הכסף שייתן הבעל לאשתו עקב גירושין מחמתו (שהוא יזם/בגללו), או שייתן מנכסיו כתוצאה ממותו. סכום זה נרשם בכתובה שהבעל נותן לאשתו לפני הנישואין. הרמב"ם ועוד מרבותינו כתבו כי "עיקר כתובה" הוא מדרבנן (חז"ל קבעו זאת) כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה (מ- החובה לשלם לאישה את דמי כתובתה בגירושין מונעת או מקשה על האפשרות בו "היד על הדק הגירושין", מצד הבעל, תהיה קלה והוא לא ימהר לעשות זאת).
רפואתה- הבעל חייב לדאוג לרפואת אשתו אם חלתה ולשאת בהוצאות הרפואיות הכרוכות בהחלמתה עד שתבריא. יש מחלוקת בין החכמים אם חייב הבעל ברפואת אשתו אם חלתה/נפגעה באשמתה- ממעשה מסוכן שעשתה או מאכילת דברים המזיקים לה/לבריאותה.
פדיונה- אישה שנשבתה בין הגויים (או שחרותה נשללה ממנה בדרך אחרת) חייב הבעל לעשות כל מה שביכולתו ע"מ לפדותה. אם היו הבעל והאישה בשבי יחדיו ואין בידו לפדות אלא אחד מהם, חייב לפדות את אשתו תחילה. יש מחלוקת בין הפוסקים אם חייב הבעל בפדיון אשתו אם זו נשבתה באשמתה (לדוגמה- נלקחה למאסר בחו"ל בגלל שגנבה. חלק מן הפוסקים אומרים שהבעל פטור מפדיון וחלק אומרים חייב בכל מקרה בפדיונה).
קבורתה- נפטרה האישה, חייב הבעל לדאוג לקבורתה כדי שלא תתנוול ולא יפול עול הטיפול בקבורתה על הציבור. בכלל חיוב זה הטיפול בכל צרכי קבורתה כגון: הקמת מצבה, עריכת מספד כמנהג המקום, הכל לפי כבודו. היה כבודה (מ- מעמדה) יותר מכבודו, קוברה לפי כבודה לפי הכלל ש"עולה עימו ואינה יורדת" אף לאחר מותה.
מזונות אלמנתו-  האלמנה ניזונה מנכסי בעלה כל ימי אלמנותה (מ- לאחר מותו של הבעל מתפרנסת האישה לכל צרכיה מרכושו/כספו אשר הותיר לאחר פטירתו). זכות זו נובעת מכח "תנאי בית דין" שחייבו החכמים את הבעל בעת שנשא אותה לאישה בחייו ותתקיים כל עוד הייתה נשואה לו עד פטירתו. מזונות האלמנה קודמים למזונות בנותיה מבעלה (הבנות אינן יורשות, מדין תורה, את אביהם הנפטר אלא רק בניו, אך ניזונות מנכסיו עד שיתארסו או עד שיתבגרו, כך תיקנו חכמים כדי שלא תאלצנה לחזר על הפתחים לאחר מות אביהם).

זכויות הבעל- 
מעשי ידיה- האישה צריכה לעשות לבעלה מלאכות, ע"פ אלו המאפיינות את הנשים במקום מגוריהם. המלאכות שהאישה עושה לבעלה יש מהן להרווחה (מ- שיש בהן רווח כספי/פרנסה), יש מלאכות בית (מ- עבודות משק הבית) ויש משום חיבה ורעות (מ- דברים שעושה אישית וישירות לבעלה). המלאכות עשויות לכלול- אפיה, בישול, כיבוס, הנקת התינוק, וכו'. אם המצב הכלכלי מאפשר זאת יכולה להביא שפחה אחת (מ- עוזרת) או שתיים ולהפקיד בידיהן חלק מן המלאכות. המלאכות שעושה האישה הן בהתאם לרמת חייהם ולפי הכלל- "עולה עימו ואינה יורדת". אין ראוי לאישה שלא תעשה מלאכה כלל, שהבטלה מביאה לידי זימה (מ- עוונות). את המלאכות שהן משום חיבה ורעות כלפי בעלה כגון- מזיגת הכוס והצעת המיטה, תעשה האישה בעצמה ללא קשר לרמת חייהם (מ-הכלכלית). (רמב"ם, הלכות אישות כ"א).
מציאתה- מציאת האישה (מ- דבר שמצאה) לבעלה. הגמרא אומרת שהדבר נקבע כדי לא לגרום לאיבה ביניהם (בבא מציעא יב, ע"ב). דעה אחרת- משום החשש שמא תבריח כסף או שווה כסף אף משל בעלה (מ- דבר השייך לו) ותאמר מצאתים (ירושלמי כתובות פרק ו, א).
פירות נכסיה בחייה- קיימים שני סוגי נכסים שמביאה האישה לנישואיה (היו בבעלותה לפני נישואיה לבעלה). האחד, נכסי צאן וברזל- אלו נכסים שהאישה העבירה לבעלות בעלה בנישואיה ונרשמו בכתובה והבעל הסכים לקבל אחריות עליהם. האישה תוכל לקבל את הנכסים חזרה, עקב גירושין או פטירת הבעל, בערך שהיו שווים בשעת הנישואין (בערך הנקוב בכתובה). כאשר האישה מקבלת את הנכסים חזרה, אם פחת ערך הנכסים מהסכום שהוערך בכתובה, ישלים הבעל את ההפרש מכיסו. ואם עלה ערך הנכסים על הסכום שהוערך בכתובה, אין האישה מקבלת אלא את שווי הנכסים כפי שהוערך בכתובה. נכסים אלו נקראים בשם זה משום שהם כצאן שקיבל עליו הרועה אחריותן ומחלק הוולדות, הצמר והחלב עם הבעלים. השם "ברזל" נובע מלשון חוזק, על שם ערכם המובטח של הנכסים.
השני, נכסי מלוג-  אלו נכסים שנשארו בבעלות האישה ולא נרשמו בכתובה. בנכסים אלה נשארת הקרן בבעלות האישה, אולם הבעל זכאי ליהנות מפירותיה.
(לדוגמה דירה שהשכירוה – דמי שכר הדירה). הבעל אינו מקבל אחריות על נכסים אלה לכן אם עלה ערכם הרוויחה האישה ואם פחת הפסידה. מקור השם "מלוג" הוא מלשון מליגת הראש= תלישת השיער והשארת הראש, כשם שהבעל אוכל את פירות הנכסים ומניח את הקרן בבעלות אשתו.
ירושתה-  הבעל יורש את נכסי אשתו לאחר מותה, בין אם נכסיה נכסי מלוג ובין אם נכסיה נכסי צאן וברזל. והוא קודם לכל אדם בירושתה.

ויתור על זכויות מצד מי מהצדדים כנגד חובות-
תיקנו חכמים שזכות הבעל ל"מעשה ידיה" הוא כנגד חובתו ל"מזונותיה" (שארה). החובה ל"פדיונה" של האישה היא כנגד זכות הבעל ל"אכילת פירות נכסיה". חובתו ל"קבורתה" היא כנגד זכותו ל"ירושתה".
קיימת אפשרות בהלכה לוויתור על זכויות כנגד חובות, אך לא על כולן אפשרות זו מתקיימת. להלן פירוטן-
- הזכות למזונות-  חובת הבעל למזונות היא לטובת האישה לכן יכולה היא לוותר על זכות זו כנגד כך שבעלה לא יזכה ב"מעשה ידיה" למעט "מעשה ידיה" משום חיבה ורעות, אותם היא חייבת לעשות. מאידך אין הבעל יכול לוותר על "מעשי ידיה" כנגד ביטול חובתו למזונות אשתו, שמה לא יספיק לה "מעשה ידיה" להתפרנס/לצורך מזונותיה. כתב הראב"ד (מ- רבי אברהם בן דוד מפושקירה- 1120-1198- צרפת- מקובל ופרשן חשוב על התורה בתקופתו) כי אישה, הנמנעת מלעשות מלאכות שחייבת לעשותן, הרשות בידי בעלה למעט מזונותיה. להלכה קבע בית הדין הרבני הגדול שאם אישה אינה עושה מלאכה ממלאכות הבית שהיא צריכה לעשות, הבעל עדיין חייב במזונותיה, אך הוא רשאי לנכות מהן את שכר המלאכה שעליו לשלם עבור מישהו אחר שיעשה את אותה מלאכה.
- זכות הבעל ל"פירות נכסיה" כנגד חובת "פדיונה"- אין הבעל יכול להיות פטור מחובתו לפדות אשתו ולכן לא הוא ולא היא יכולים לוותר על זכותם/חובתם בעניין זה (לא האישה על זכות פדיונה כנגד זכות בעלה ל"פירות נכסיה" ולא הבעל להיפך)- החובה לפדות האישה בכל תנאי נועדה למנוע שתיטמע בין הגויים (מ- לא תפדה ותישאר בשבי).
- זכות הבעל ל"ירושתה" כנגד חובתו לקבורתה- אין הבעל יכול להיות פטור מחובתו לקבורת אשתו ולכן לא הוא ולא היא יכולים לוותר על חובתם/ זכותם בעניין זה (לא האישה על זכותה לקבורתה כנגד זכות בעלה לירושתה ולא הבעל להיפך)- כל זאת ע"מ שלא יוצר מצב בו תתנוול ותיפול למעמסה על הציבור (מ- הציבור יהיה חייב לקוברה נוכח העובדה שבעלה לא קברה).
- יכולים הבעל או האישה לוותר על מה מזכויותיהם/חובותיהם, כמפורט לעיל, בהתניית תנאי מוסכם ביניהם, למעט שלושה חובות/זכויות שאם וויתרו עליהם הוויתור לא תקף/בטל- "עונתה" (חובת הבעל/זכות האישה), עיקר כתובתה (חובת הבעל/זכות האישה) וירושתה (זכות הבעל/חובת האישה).

פרטנו במאמר זה את זכויות האישה והבעל במערכת חיי הנישואין ע"פ ההלכה היהודית, המתבססת על התורה ופסקי חז"ל בנושא. יהי רצון בע"ה שישרו בכל בית בישראל השלום, הרעות והאהבה, אשר יבטיחו את מימוש זכויותיו וצרכיו הרגשיים/רוחניים והגשמיים של כל צד בזוגיות, בהרמוניה וביציבות.

נכתב ע"י מרדכי חייט
לע"נ ג'וליט בת לולו יצחקי ז"ל

"כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלוקיך אלוקי"
(רות א, טז).
לפני מספר שנים נהרס בעיר וירצבורג שבגרמניה בית וכתוצאה מכך נתגלו כאלף וחמש מאות מצבות של בית הקברות היהודי העתיק במקום- בן השמונה מאות וחמישים שנה. המצבות מספרות את סיפורה של קהילה מפוארת ושבעת תלאות, שנאבקה על הישרדותה במשך דורות, נרדפה ונרצחה בידי צוררים, עד מחיקתה בימי השואה. בית הקברות הוקם בזמן מסעי הצלב (שנת 1147 למניינם), בעקבות רציחתם של עשרות יהודים מבני הקהילה. כמאה חמישים שנים לאחר מכן (שנת 1298) נרצחו למעלה מתשע מאות מיהודי הקהילה, בעקבות עלילת דם. חמישים שנה לאחר מכן, העלילו הנוצרים כי היהודים אחראים למגיפה, שפרצה בעיר ועקב כך בחרו היהודים לשרוף עצמם בבתיהם, ולא ליפול לידיו של ההמון המוסת. בתקופת חורבנה של יהדות אירופה הושמדה סופית קהילת וירצבורג. לא הרחק מבית הקברות נמצאה מצבה ועליה הכיתוב הבא:
"פ"נ הרוזן אברהם בן אברהם פון מנשטיין- גר צדק זצ"ל - התגייר כמבוגר – איש צדיק בן תורה בעל צדקה – נולד בח' בסיון תרפ"ט ונפטר בכ"א בטבת תש"ד כאיש יהודי – אחר הועבר לקבר ישראל...".
מי היה אברהם פון מנשטיין זצ"ל? מחקר ואיסוף נתונים, שנעשה מעדויות ומארכיונים בגרמניה, העלו את הסיפור הבא:
האיש נולד בשנת 1869 לאחת ממשפחות האצולה הידועות בגרמניה. הוא היה אחי אביו המאמץ של גנרל בכיר בצבא הנאצי בשם- אריך פון מנשטיין. בגיל 21 הגיע לוירצבורג כדי להתגייס לצבא ובהיותו מוסיקאי מוכשר שרת בתזמורת הצבאית. בתקופה זו (שנת 1890), התוודע לקהילה היהודית, נמשך אל היהדות והתקרב לתלמידי חכמים. החל ללמוד תורה בחשק רב בישיבה והביע רצונו להתגייר. בקשתו נדחתה שוב ושוב מצד רבני הקהילה, אך הוא עמד איתן על דעתו ושכנע בכנות רצונו. האיש נסע להולנד/אמסטרדם, שם נימול וגויר בבית דין רבני. חזר לוירצבורג, קיבל את שמו אברהם בן אברהם ומאז הפך לחלק בלתי נפרד מן הקהילה. לאחר כמה שנים הכיר גיורת והשניים נישאו והקימו בית יהודי, שהצטיין במעשי חסד וצדקה. אברהם עשה ניסיונות לעלות לא"י, אך הדבר לא הסתייע בידיו. עם עליית הנאצים ימ"ש, לשלטון קשר את גורלו בגורל היהודים ולא הפנה עורף לעמו. הנאצים ביקשו שלא לנהוג עימו כיהודי ,שכן ע"פ תורת הגזע הנאצית, הוא נשאר בעיניהם גרמני ארי, למרות התגיירותו. בשנת 1942 הורו הנאצים ליהודי וירצבורג והסביבה להתייצב בכיכר העיר, ומכאן צעדו לתחנת הרכבת. אברהם הגיע לכיכר עטוף טלית ועטור תפילין. הנאצים ביקשו לסלקו ואמרו לו : אתה לא יהודי, אתה ארי. אך הוא התעקש ואמר: לאן שהולכים היהודים גם אני אלך. הוא הועבר יחד עם יתר היהודים למחנה טרזינשטאט ומת שם לאחר כשנתיים. למרבה האבסורד- אחיינו הנאצי אירגן לו הלוויה מכובדת ומפוארת, ע"פ כל כללי הטקס הנאציים- ליד קברו הועמד משמר של אנשי ס.א. במדים וארונו נעטף בדגל צלב קרס. הוא נקבר בבית הקברות הנוצרי של וירצבורג. עשרים ושש שנים לאחר מכן (שנת תש"ל), לאחר מאבק ממושך של הגופים היהודיים עם בני משפחתו הגרמנים, הועלו עצמותיו לקבורה בישראל. סיפור זה הוא סיפורו של גוי אשר ליבו נמשך אחר תורת ישראל והיהדות, קם ביום אחד וחרף הקשיים והסיכונים, קשר גורלו בגורל העם היהודי בכנות ובנאמנות. נולד כגוי והלך לעולמו כיהודי כשר וצדיק.
סיפורו המדהים של אברהם הוא הדגמה ראויה למושג- "גר צדק".
בתורה ובמקורות היהודיים מוזכר הגר פעמים רבות- אם זו רות המואביה, או אונקלוס מתקופת המשנה אשר תרגם לארמית את חמשת חומשי התורה או אחרים בתקופת בית שני, בה גברה התופעה של גיור. "גר צדק" הוא מושג הבנוי משתי מילים- "גר" שהוא נוכרי שהצטרף לדת היהודית ו"צדק", המהווה מושג מרכזי ביהדות. "צדק" הוא כינוי לשכינה והרוצה להידבק בשכינה ולחסות תחת כנפיה, עליו לבוא בשערי צדק- "פתחו לי שערי צדק אבוא בם" (תהילים קיח, יט). מבאר הרמב"ן – ירושלים היא עיר צדק והשכינה, הנקראת צדק, שורה בתוכה. כאשר מדובר על נוכרים הבאים להתגייר ומתכוונים להיכנס תחת כנפי שכינה, מציינת התורה, כי עולים הם לירושלים וזובחים בה זבחי צדק: "עמים יקראו שם זבחי צדק..."(דברים לג, יט). אברהם אבינו הוא מי שמתמסר כל כולו אל הצדק, כדברי הנביא ישעיה: "מי העיר ממזרח, צדק יקראהו לרגלו..." (ישעיה מא, ב). המדרש והמפרשים כמו רש"י אומרים : הוא אברהם אבינו שהעירו האל לצאת מארץ מזרח, שהייתה מולדתו והעיר אותו מבית עובדי פסלים. במקום נוסף אומר הנביא: "שמעו אלי, רדפי צדק מבקשי ה'...הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם..." (ישעיה נא, א-ב). חז"ל ראו באברהם את האדם שהציג לראשונה בפני האנושות דגם של התגיירות, עזיבת האלילות וכניסה תחת כנפי השכינה. בתפילת שמונה עשרה אנו אומרים: "על הצדיקים ועל החסידים ועל זקני עמך ישראל ועל פליטת סופריהם ועל גרי הצדק". אם כן, המושג "גר צדק" מקפל בתוכו את המשמעות המלאה והשלמה של גיור. בהצבת סיפורנו המרגש למול התורה, ניתן לראות כיצד ההיסטוריה היהודית מותחת קו מאברהם אבינו, אבי האומה וסמל הגיור המושלם, חוצה את כל הדורות ומגיעה עד אברהם פון מנשטיין- סמל לגיור בלתי נתפס בדורנו.

מתוך ספרו של מרדכי חייט – "תפארת בנים אבותם"
לע"נ ג'וליט בת לולו יצחקי ז"ל